רגע לפני סגירת הרשימות, מפלגת ״מקום לכולנו״ (המוכרת יותר כ״עומדים ביחד״) פרסמה שקופית ממצגת של סקר בחירות. מאז, ראשי המפלגה חוזרים שוב ושוב על המסקנה המרעישה שנמצאת בו: האיחוד עם רשימה המשותפת שווה תוספת מצרפית של שלושה מנדטים. לא פחות. על פניו, מדובר בהישג מדהים. רק לפני כחודש טענה המפלגה החדשה, שנולדה בכחש, שיש בידיה תמיכה בהיקף של מנדט שלם. אלא שמאז חברת הסקרים
משרד הבריאות מקדם בימים אלה רפורמה בחוק שיקום מתמודדי נפש בקהילה. לראשונה אף הוכנס לתוכנית הכלכלית לשנת 2026 סעיף על בריאות הנפש – לכאורה התפתחות מבורכת. כחלק מהרפורמה, ארגן לאחרונה משרד הבריאות שלושה אירועי שולחנות עגולים בנושא מתמודדי נפש. באירועים אלה נחשפו כשלים עמוקים בתפיסה הניאו-ליברלית המעצבת את התחום, במסגרתה מופרט השירות לידי עמותות וחברות עם מטרות רווח הרואות במתמודדי הנפש צרכנים. ההצעות הבולטות ביותר
בכל מערכת בחירות בישראל מנסה הימין לכפות סדר יום הדוחק לשוליים את הסוגייה הפלסטינית וממיר אותה בנושאי פנים ובמחלוקות מפלגתיות. המטרה אינה רק לשנות את סדרי העדיפויות של הבוחרים, אלא גם לקבע את התפיסה לפיה הכיבוש הוא מציאות בת-קיימא, מהעם הפלסטיני אפשר לשלול מימוש של זכויות לאומיות, וניתן "לנהל את הסכסוך" ללא הגבלת זמן. הרעיון המרכזי העומד בבסיס הפרויקט של הימין הוא – לנרמל את
אם נבקש להחמיא לשר החינוך יואב קיש, נאמר כי תחת כהונתו התאפיינה מערכת החינוך בעיקר בדריכה במקום. אך תיאור מדויק יותר הוא של הליכה לאחור. לא טופלה אף לא אחת מבעיות היסוד של המערכת והפוליטיזציה שלה הקצינה. למעשה, הדבר החיובי היחיד שניתן להגיד על הכהונה של קיש במשרד הוא שבעקבות כשלונו המהדהד נתפס החינוך כנושא מרכזי במערכת הבחירות שבפתח ולקראת שנת הלימודים שתיפתח בשבוע הבא.
בשיטוט ברשתות החברתיות בתקופה האחרונה, כמעט תמיד נתקלנו בסרטון של בחורה צעירה המחזיקה מיקרופון ושואלת אנשים שאלות. במבט ראשון הסרטון נראה תמים: שאלה, תשובה, דיון פוליטי קצר. אבל המסרים שהסרטון נושא והאופן שבו הפוליטיקה מוצגת באמצעותו מעלים שאלות על השפעתו על התודעה הפוליטית של צעירים ועל המקום שהפרובוקציה תופסת בשיח. הסרטונים האלה העניקו ליוצרת התוכן הדר מוכתר חשיפה עצומה. מוכתר, בת 24, נכנסה לפעילות פוליטית
יוסף אלגזי, שהלך לעולמו לפני כחודש, היה יקר מאוד לי ולאחי. הכרנו אותו כידיד, כחבר מפלגה, כחוקר, כמורה ובעיקר כאדם שוחר שלום ובעל אמפתיה לכל מה שקשור לחיים משותפים ולאחווה יהודית-ערבית. פגשתי אותו בישיבות של הליגה לזכויות האדם והאזרח ובהפגנות האחד במאי. אני זוכר כמה הרשימה אותי השתתפות כל בני ובנות המשפחה באחד במאי. כאשר היה מתרגל בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, למדתי בחוג
המפלגה הקומוניסטית האוסטרית (KPÖ) היא מאז שנות התשעים כוח פוליטי מרכזי בגראץ, העיר השנייה בגודלה באוסטריה. זאת שעה שברמה הפדרלית נותרה המפלגה שולית. בבחירות האחרונות למועצת העיר רשמה KPÖ הישג משמעותי, ואלקה קאר נבחרה שוב לראשות העיר. "זו הדרך" שוחח עם לאו, פעיל שמאל ותיק שהתמודד כמועמד בלתי-מפלגתי ברשימת KPÖ בגראץ, על מקורות ההצלחה של המפלגה – עקביות פוליטית, עבודה חברתית קונקרטית וקשר ישיר עם
אני רוצה לדבר היום על הקשר בין שלושה דברים נפרדים לכאורה: החינוך שהתלמידים מקבלים, המציאות הפוליטית והחברתית בה הם חיים, ומה שקורה במפגש בין יהודים לערבים אחרי שהם מסיימים את חוק לימודיהם. אני לא מחדשת לכם באמירה שחינוך הוא תפיסת עולם ולא רק מתמטיקה, היסטוריה או אזרחות. חינוך הוא גם הדרך בה אנחנו מלמדים ילד לראות את עצמו, את החברה שלו ואת האדם שנמצא
סערה תקשורתית קטנה אירעה השבוע לאחר שיו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, אמר בוועידה הכללית של מפלגתו: "אנחנו רוצים גם שהשלום בין מדינת ישראל למדינת פלסטין יתממש. אנו מכירים במדינת פלסטין, ומדינת פלסטין קיימת, וכל העולם מכיר בה. על ארה"ב וישראל להכיר בה גם. שלום הוא שיבטיח את סיום הסכסוך, את סיום הכיבוש, ואת השגת הפיוס והשלום בין העם הפלסטיני והעם היהודי. ואנחנו, בני הקהילה הערבית-פלסטינית,
במוצאי שבת לפני שבוע הלכתי לישון בפחד שאני לא זוכרת כמוהו מזה הרבה זמן. לקראת השעה 21:00 התחילו להגיע אליי טלפונים מהקהילות הפלסטיניות שאנחנו פעילים בהן בנוכחות מגנה. בצומת הקרובה אליהן החלו להתאסף מתנחלים, מאובטחים בידי הצבא והמשטרה. המתנחלים נענו לקריאה ששטפה את הרשתות החברתיות להפגין בצמתים בגדה תחת הכותרת: "יהודים יסתובבו בכל מקום". אחרי השבת ההיא כבר היה ברור למה הם מתכוונים כשהם אומרים
בכפר הפלסטיני פרח'ה שבמחוז סלפית נערך בשבוע שעבר פסטיבל ההתנדבות ה-29 לנוער. במשך שבוע השתתפו צעירים מרחבי הגדה המערבית, מישראל וממדינות נוספות בעבודה חקלאית, בבנייה ובשיפוץ, וכן בפעילויות פוליטיות, חינוכיות וחברתיות. "זו הדרך" שוחח עם אלה קיידר גרינברג, מזכירת סניף בנק"י תל אביב, על הפסטיבל, על אופיו הקומוניסטי והאקולוגי של הכפר ועל השותפות שנרקמה בין הפעילים בתל אביב לבין תושבי פרח'ה. מהו פסטיבל פרח'ה ומה
אחת הסיסמאות המרכזיות של השמאל הרדיקלי הישראלי היא "שלום". אין זה דבר מפתיע כלל, שכן סביר מאוד להניח כי מה שקרוי "הסכסוך" ופתרונו הם הסוגיות הפוליטיות המרכזיות בחברה הישראלית. ישראלים רוצים להרגיש בטוחים, ואכן עד 7 באוקטובר רבים הרגישו כך. אך לאחריו יותר ויותר ישראלים התחילו להרגיש כי המצב הנוכחי לא יכול להימשך, וכי חייבים להשיג את השלום בדרך זו או אחרת. השמאל הרדיקלי מציג
בדיון הציבורי שהתעורר סביב התנאים שהציב, על פי הפרסומים, ח"כ יואב סגלוביץ' לשותפות פוליטית ולחיבור עם רע"מ – הכרה מפורשת במדינת ישראל כמדינה יהודית וקידום חובת שירות אזרחי לכלל האזרחים הערבים – מיוצג המהלך במיינסטרים הפוליטי כיוזמה מתונה, בונת גשרים ופרגמטית. אולם ניתוח מעמיק של התנאים הללו חושף כי מתחת למעטה ה"שותפות" מסתתרת תפיסה פוגענית, המאיימת לכרסם מן היסוד במעמדו ובזכויותיו של הציבור הערבי בישראל,
את כפר סבא אני מכיר והיא חרוטה עמוק בזיכרוני. לילדים בדואים לא היה בית ספר תיכון בזמנו. לכן היינו צריכים ללמוד בכפר טירה הסמוך לכאן, שם היה תיכון ערבי. במשך ארבע שנים עברתי אחת לשבוע או לשבועיים הלוך חזור דרך כפר סבא על מנת להגיע לטירה, שם למדתי בתיכון. בכפר סבא צברתי עוד זיכרונות, חלקם נעימים וחלקם לא. את המאבק הפוליטי הראשון שלי חוויתי בכפר
לקראת הבחירות לכנסת, כדאי להיזכר שבנימין נתניהו, המכהן כראש ממשלה יותר מ-15 שנה ברציפות (להוציא כשנה וחצי של ממשלת בנט-לפיד), נאלץ להתמודד עם גלי מחאה המוניים על רקע מעמדי-חברתי, כלכלי או פוליטי. הגל ההמוני ביניהם פרץ לפני 15 שנה, ביולי 2011, ובתחילתו זכה בכינוי "מחאת הקוטג'" או "מחאת האוהלים". הגל השני – "מחאת בלפור", התרחש בעיצומה של מגפת הקורונה בין מאי 2020 ליוני 2021. הגל
ההסתדרות, נציבות הכבאות וההצלה, משרד האוצר, המשרד לביטחון לאומי ונציגי ארגון הכבאים חתמו אתמול (רביעי) על הסכם קיבוצי חדש לעובדי כבאות והצלה לישראל. ההסכם יהיה בתוקף למשך שש שנים, ולדברי ההסתדרות הוא "מהווה ציון דרך משמעותי עבור הכבאים בישראל ועבור כלל עובדי מערך הכבאות וההצלה", לאחר שנים ארוכות של משא ומתן. לכאורה, זהו הסכם נוסף שנחתם בין מעסיקים לנציגי עובדים – הפעם לאחר מאבקים ארוכים
היוהרה של ממשלת נתניהו נמצאת בכל מקום: בסיסמאות הניצחון המוחלט, בעליונות היהודית, בשיגעון הגדלות האוחז בחברה. היוהרה לא הובילה לא להכרעת חמאס ולא להסכם מדיני ראוי, אלא רק המיטה עלינו סיכונים חדשים –בראשם התפוררות הברית עם ארצות הברית ועם אירופה, וחשיפה מחודשת לאיום מצד חיזבאללה ואיראן. אותה יוהרה היא שדוחפת להמשך ההשתלטות הנפשעת בגדה המערבית. מה שמכונה "טרור יהודי" כבר מזמן אינו מעשה ידיהם של
יש מוות שלא מתחיל ברגע שבו הלב מפסיק לפעום. הוא מתחיל לפני כן – בעוני כפוי, באלימות גזענית פיזית ובמערכת שמדכאת ומפקירה את מי שרק מנסה לשרוד. ביום חמישי בערב, העובד ח'ליל אלרשק, אב לחמישה, נרצח במחסום שועפאט. היה זה מוות אכזרי ואיטי של איבוד דם. ח'ליל היה אדם טוב שלא פגע באף אחד, אדם שהתמודד עם אתגרים שאף אדם אחר לא היה מצליח להתמודד
מדיניות סגירת עסקים של ערבים בטענה שהעסיקו עובד תושב הגדה המערבית הכבושה, אינה רק כלי אכיפה, היא ביטוי לתפיסת עולם. לכן הדבר מחייב דיון ציבורי ומוסרי. על פי הערכת השלטונות, מאז תחילת המלחמה נעצרו כ-16 אלף עובדים פלסטינים שכל רצונם להתפרנס ולכלכל את בני ביתם. האיגודים המקצועיים הפלסטינים טוענים כי מספר העצורים הוא כפול. השאלה המרכזית היא מה המדינה מבקשת להשיג. האם מדובר בהרתעה, או
הספר "מה זה שוויון ולמה חשוב שניאבק עליו" ראה אור לאחרונה בהוצאת קרן ברל כצנלסון. הוא מתעד סימפוזיון שנערך בבית הספר לכלכלה בפריס בחסות "המכון לחשיבה כלכלית חדשה" המקדם חשיבה כלכלית לא-אורתודוקסית. הפילוסוף האמריקאי מייקל סנדל שוחח במסגרתו עם הכלכלן תומא פיקטי שכתב את הספר "הקפיטל במאה ה-21". הדיאלוג ביניהם נסב סביב השאלה: "מה יחידים וממשלות יכולים לעשות במצב של שחיקה בינלאומית של השוויון". לטענתם
