"כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר", הצהירה אנני אוקלי בשיר המפורסם מהמחזמר אנני אוקלי אשת לפידות, ששמו האמיתי הוא: אנני, קחי את האקדח שלך (Annie Get Your Gun). עבור רבים, השורה הזו מבטאת את הפמיניזם במיטבו: קריאת תיגר נשית על העליונות הגברית, דרישה לשוויון הזדמנויות באמצעות ההוכחה שנשים יכולות לאחוז ברובה, לירות במטרה ולהצטיין בקרב בדיוק כמו עמיתיהן הגברים, אם לא
יום האישה חל השנה, כמו בשנתיים האחרונות, בצל מלחמה הגוררת את האזור למעגל רחב של הרס, שאת מחירו משלמים האזרחים – והנשים משלמות מחיר כפול. צירוף מקרים קשה זה מוכיח כי יום האישה איננו רק הזדמנות סמלית לחגיגה ולהצגת הישגים, אלא יום של חשבון נפש ובחינה עמוקה של החברה כולה, ולא של נשים בלבד. אחת ממטרות יום האישה היא להבליט את דרישותינו כנשים; לא רק
הטענה שישראל גררה את ארצות הברית למלחמה נגד איראן היא פישוט-יתר של המציאות. למעשה מדובר במלחמה כלכלית-אימפריאלית מערבית על הגמוניה ושליטה במשאבי אנרגיה ובנתיבי מעבר של סחורות. מלחמה זו מצטלבת עם האינטרסים הישראליים בעיצובו של מזרח תיכון חדש, שבו ישראל מבקשת לבסס את עליונותה האזורית ולהגשים את יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח. כדי להבין את המתרחש כיום לא די לראות באירועים עימות צבאי מוגבל בין איראן
אחרי שמונה חודשים שוב מלחמה עם איראן. אחרי שנה וחצי שוב מלחמה בלבנון. 12 הרוגים בישראל, מעל ל-1400 נפגעים, אזעקות ברחבי הארץ ושיבוש שגרת חייהם של מיליונים. באיראן דווח על יותר מאלף הרוגים, כולל 165 בהפצצת בית ספר לבנות בעיר מינאב. בלבנון דווח על 52 הרוגים וחצי מיליון עקורים הבורחים מדרום המדינה ומשכונת הדאחייה בביירות מאימת ההפצצות הישראליות. העלות לכלכלה הישראלית נאמדת במיליארדים – בסבב
אזרחי ישראל שאינם פלסטינים אדישים ברובם למעשי הזוועה הנעשים בפלסטינים. כאשר מספרים להם על ההרס בעזה או מראים להם סרטון על אלימות מתנחלים בגדה המערבית, הם מגיבים במשיכת כתפיים, חלקם אפילו מהנהנים בהסכמה, וממשיכים בשגרת יומם. המדיניות האלימה שמנהיג נתניהו בעזה, בגדה המערבית ומחוץ לגבולות ישראל מדאיגה אותם רק במידה שהיא מתישה את הצבא, פוגעת בכלכלה או מבודדת את ישראל בזירה הבינלאומית. השפעתה על חייהם
בחדר קטן בגדה השמאלית בתל-אביב, שבועות אחדים לאחר שהוכרזה "הפסקת האש" של טראמפ, ישבתי עם קבוצה של סרבני גיוס מרשת "מסרבות" לשיחה, חלקם עדיין לא בני 20. כולם נכלאו במהלך השנתיים של רצח העם בעזה, וכמה מהם שוחררו רק לאחרונה מהכלא הצבאי אחרי חודשים ארוכים מאחורי סורג ובריח. הם יודעים שהבחירה שלהם עלולה לסכנם וממקמת אותם בשוליים של החברה הישראלית. אבל דווקא משם, בשוליים, הם
מועצת השלום של טראמפ קיימה בשבוע שעבר (19.2) את ישיבתה הראשונה בוושינגטון, בעקבות הודעתו של הנשיא האמריקאי מ-22 בינואר על הקמתה. במהלך השתתפותו בפגישת הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס (שוויץ) הציג טראמפ את היוזמה כמסגרת בינלאומית חדשה שמטרתה, בשלב הראשון, לממש את התחייבותו להפסקת האש שהושגה בעזה באוקטובר 2025, לאחר שנתיים של מלחמת השמדה כוללת שניהלה ישראל נגד העם הפלסטיני ברצועה. המלחמה הובילה לאחד האסונות ההומניטריים
מציאות המלחמה בישראל איננה מצב חירום זמני, אלא שיטה סדורה המושתתת על שני עמודי תווך: דיכוי לאומי ודיכוי מעמדי. הכיבוש משמר עליונות לאומית והקפיטליזם מעמיק את הניצול החברתי. זו אינה תקלה במערכת אלא ליבת הסדר. כל ניסיון לקדם שינוי חברתי עמוק מבלי להתמודד עם העליונות הלאומית נידון מראש לכישלון. באותה מידה, אי אפשר להתמודד עם מאבק לאומי צודק מבלי להתמודד עם הסדר הכלכלי שמחזיק את
"המזבח שבגן", ספרה החדש של המשוררת שירה כהן, הוא מעין דלת קסמים להקשבה. הספר הזה דומם, מדבר ומקשיב, מקשיב וער למתרחש. קולה של המשוררת הוא כעד לקיים. היא רואה את האיש, היא מבחינה באישה, בפעולותיהם, בבחירותיהם. המבט של הכותבת חד וישיר והוא מלווה את הקורא לא פחות משהקורא מלווה אותו, הולך בצידו וכורה אוזן. כל החושים פועלים, גם העין עוקבת ומתמקדת בהתרחשויות הנגלות. ״השיחה מתנתקת
ממשלת הימין הקיצונית ביותר שולטת בישראל; מלחמת ההשמדה בעזה נמשכת, למרות הפסקת האש התיאורטית; טרנספר מתחולל בשטחי הגדה המערבית, בביצוע כנופיות מתנחלים חמושות המגובות בידי כוחות הכיבוש; בנגב מתחולל טרנספר של האוכלוסייה הערבית-בדווית; הפשע המאורגן רוצח ערבים אזרחי ישראל על בסיס יום-יומי, בעצימת עין של המשטרה. בימים כאלה חובה עלינו לגייס למאבק את כל מי שמחזיק בעמדות אנטי-פשיסטיות – בציבור הערבי והיהודי כאחד, ולבנות חזית
רענן פורשנר טוען כי מאמרי "רווי שגיאות היסטוריות", אך אי-ההסכמות החשובות בינינו אינן על עובדות אלא על משמעותן. המחלוקת נסובה על שתי סוגיות חשובות: טיבם של היחסים בין ערבים ויהודים בישראל, ואופיה של המחויבות הקומוניסטית לתנועה בין-לאומית. בטרם אגש לדיון שאלות הללו, אני חש חובה להכיר במעמדי כחובבן בשדה פורח. לעבודות הקלאסיות של מוסא בודיירי וג'ואל ביינין בתחום הצטרפו בשנים האחרונות מחקריהם של מהא נסאר,
בכל מערכת בחירות בשנים האחרונות חוזרת ועולה הטענה כי הצטרפותן של מפלגות ערביות לקואליציה היא מהלך פרגמטי, אולי אף הכרחי: דרך להשפיע מבפנים, להשיג תקציבים ולשפר את מציאות חייהם של הפלסטינים אזרחי ישראל. טענה זו מקודמת בעיקר בידי מחנה "רק לא ביבי", הרואה בשותפות קואליציונית ביטוי של "בגרות פוליטית" והתקרבות אל מוקד קבלת ההחלטות. אלא שהניסיון המצטבר, כמו גם בחינה שיטתית של המערכת הפוליטית בישראל,
במאמר רווי שגיאות היסטוריות שפורסם אתמול באתר "זו הדרך" כתב חברי מתן קמינר: "במהלך מלחמת 1948, לאחר שברית המועצות החליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית, חברי הפלג הערבי שנשארו בתחומי המדינה החדשה נענו לפקודה ממוסקבה והצטרפו למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)". זה משפט מחפיר שאסור לו להופיע בביטאון המפלגה. ראשית, ברית המועצות לא "החליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית" אלא החליטה לתמוך בחלוקה ובהקמת שתי מדינות. עמדה זו
"הקפיטליזם נושא בקרבו את המלחמה – בדיוק כשם שהענן נושא את הגשם", אמר המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי ז'אן ז'ורס שנרצח ב-1914, בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. השילוב בין מלחמה וקפיטליזם משיא רווחים גדולים לבעלי ההון. ומה שנכון היה בתחילת המאה ה-20 נכון גם כעת בעידן המלחמה והפשיזציה בישראל. בהקשר המקומי ניתן לומר: "ממשלת הימין של נתניהו נושאת עימה את המלחמה – בדיוק כשם שהענן נושא את
במאמר דעה ב"הארץ" מה-9 בפברואר קוראים רולא הרדל ואורן יפתחאל להקמה של מסגרת פוליטית משותפת לערבים ויהודים וטוענים כי חברי המפלגות הערביות ו"השמאל העמוק" מתנגדים להקמתה של מסגרת כזו. חד"ש, לטענתם, אינה יכולה להיחשב כמסגרת משותפת בגלל "הייצוג הקטן" של יהודים בתוכה. יש לי ביקורת רבה על חד"ש, שבה הייתי פעיל שנים רבות, אך הטענה כי חבריה אינם מעוניינים במסגרת ערבית-יהודית משותפת פשוט אינה נכונה.
בפתיחת הוועידה ה-29של המפלגה הקומוניסטית, מול האולם המלא עד אפס מקום, הרגשתי שהשאלה כבר איננה: האם לקומוניזם עוד יש דופק? אלא: מי בכלל אמר שהוא אי פעם הפסיק לפעום? אנחנו מפלגה שנוסדה בפלסטין בשנת 1919. יותר ממאה ושבע שנים של מאבק – נגד הציונות ונגד הכיבוש, דרך בתי כלא, רדיפות, פילוגים עולמיים, קריסת ברית המועצות, עליית הניאו־ליברליזם והקצנה ימנית – ובכל זאת אנחנו כאן. לא
ההפגנה נגד הפשיעה שיזמה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בתל-אביב במוצ"ש, 31 בינואר, הייתה אירוע טקטוני. עשרות אלפי ערבים הגיעו לליבה של תל אביב על מנת להפגין יחד עם החברה היהודית, ורבבות יהודים שנענו לקריאתה של ועדת המעקב עמדו בסולידריות עם החברה הערבית. זה אירוע נדיר בישראל בימים כתיקונם, לא כל שכן בישראל מודל 2026. גודל האירוע וחשיבותו הובילו לכך שגם שורת ארגונים אשר
ועידת מק"י ה-29 היא עיתוי הולם לבדיקת מצבו של המרקסיזם בישראל. אין להכביר מילים על השפעת התיאוריה המרקסיסטית כבר למעלה מ-170 שנה על העולם כולו. ובישראל? אנסה להשיב לשאלה: "מרקסיזם בישראל, אייכה?", בתקווה שניתן להסיק מכך גם כמה מסקנות לגבי עתידו. זהו סיכום ארעי ופולמוסי של "מרקסיזם דובר וכותב עברית". המרקסיזם "כותב ודובר ערבית בישראל ובפלסטין" הוא נושא למאמר אחר. מאמר כזה יכלול, למשל, את
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע היום (רביעי) לוושינגטון לפגישה עם הנשיא דונלד טראמפ – השביעית במספר מאז תחילת כהונתו של האחרון. על רקע המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין, הצהיר נתניהו כי מטרת נסיעתו היא להציג לטראמפ "את התפיסות שלנו לגבי העקרונות החשובים במשא ומתן". אך לפי הערכות שהתפרסמו בכמה מכלי התקשורת המקורבים לנתניהו, מטרת הנסיעה היא לשכנע את טראמפ לתקוף באיראן. הערכה זו
בבקעת הירדן, מרחק לא גדול ממקום מגוריכם, מתרחשות כעת ומדי יום פעולות בלתי חוקיות כלפי קהילות רועי-הצאן הפלסטינים. עשרות קהילות נמצאות תחת איום: גירוש עדרים משטחי המרעה, הטרדות אלימות במגורים ובמרעה, גניבת כבשים ופגיעה בהן, החרמות, הרס וגזל. מאז 7.10 (אך גם לפניו), בתמיכת ממשלת ישראל, מקימות קבוצות אלימות עוד ועוד "חוות" המפעילות את ה"טיהור" הזה במטרה להשתלטות בלתי חוקית על הקרקע. מאות מתושבי הקהילות כבר איבדו
