במהלך המלחמה האמריקאית-ישראלית באיראן, ובכל שבת, הפגינו בכיכר הבימה נגד מדיניות המלחמה של הממשלה. המפגינים טענו, ובצדק, שמלחמה אימפריאליסטית באיראן לא תקדם את הביטחון של הישראלים, ובטח לא תעזור לעם האיראני להשתחרר מכבלי הדיכוי שלו. כלום ישנו אזרח ישראלי שמרגיש היום בטוח יותר מאשר לפני המלחמה עם איראן? אני בספק רב. בפועל המלחמה עזרה רק למעגל של מקורבים בשלטון בישראל, בארה"ב ובאיראן להמשיך ולבצר את
ערב ההתרמה והגיוס למאבק של מסאפר יטא, שהתקיים במועדון הגדה השמאלית בתל-אביב ב-11 באפריל ובמקביל ב-65 ערים ברחבי העולם, היה עבורי הרבה מעבר לאירוע תרבות; הוא היה רגע של תרפיה מוסיקלית-שירית. נכחתי במופע של אמנות מזוקקת וחדשנית, המחוברת בנשמתה למקורות המחאה הפוליטית והאמנותית של דורות קודמים, אמנות שנאבקת ברוע, אז והיום. זו הייתה מוסיקה כואבת, מתוחה עד קצה: בין צרחות מוסיקליות הקורעות את עצמן לדעת,
המתח בין הפרט לקבוצה מלווה את המחשבה המדינית המודרנית מאז ימי הנאורות. הגישה הליברלית הקלאסית נוטה לקדש את זכויות הפרט כערך עליון, תוך התייחסות למדינה כאל אוסף של יחידים אטומיסטיים. אולם, מבט היסטורי מעמיק מגלה אמת מורכבת יותר: ללא הכרה בזכויות קולקטיביות ובשוויון לאומי, נותר שוויון אזרחי לעיתים קרובות בגדר הבטחה ריקה או מס שפתיים. כדי שאדם יהיה חופשי באמת כפרט וייהנה מיחס כאל שווה,
ערוצי הטלוויזיה עסוקים בשאלה אם ניצחנו או הפסדנו במלחמה עם איראן. מומחה לאיראן מפרש: המשטר באיראן ניצח, והמדינה, הארץ, העם, הפסידו. ואני שואל את עצמי: ובישראל? ובארצות הברית? האם גם אצלנו המשטר ניצח והעם הפסיד? בעצם, זה מצב די רווח בהיסטוריה: המשטר מנצח והעם מפסיד. לא תמיד, אבל גם לא מעט פעמים. במדינות דמוקרטיות, לכאורה, אי אפשר להבדיל בין המשטר לבין המדינה, הארץ, העם. המשטר,
משרד הבריאות בעזה מסר בצהריים (רביעי) כי שמונה בני אדם נהרגו ו־29 נפצעו בתקיפות צה"ל ביממה האחרונה. שישה חודשים חלפו מאז ההכרזה על הפסקת האש בעזה, אך הסבל הכבד של תושבי הרצועה נמשך. הפצצות אוויריות, הפגזות ארטילריות וירי נמשכים. לפחות 40 פלסטינים נהרגו בידי ישראל מאז תחילת אפריל. לפי משרד הבריאות הפלסטיני, מאז ההכרזה על הפסקת האש ב-11 באוקטובר נהרגו ברצועה 765 פלסטינים ו־2,140 נפצעו.
לא הדרך שבה הסתיימה המלחמה היא הסיפור. לא ההצהרות הרשמיות ולא נאומי הניצחון. השאלה המהותית היא מה קרה בין האנשים ואיך התנהל השיח. מי שזוכר את מאי 2021 זוכר היטב: בערים המעורבות שלטה אלימות, פחד וקריסה של האמון הבסיסי בין שכנים. יפו הייתה אז סמל של שבר ופצע. והנה, בתוך המלחמה האחרונה, קרה דבר אחר. לא בזכות מדיניות ממשלתית, ולא כתוצאה מהיערכות מוסדית, אלא למרות כל אלה.
הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף אתמול אינו ניצחון לאף אחד מהצדדים, אלא הסכם המבטא תיקו אסטרטגי. ניתוח אירועי החודש האחרון מוביל למסקנה ברורה: העימות בין איראן לארה"ב ובנות בריתה התכנס לאיזון כוחות מתמשך. אף צד אינו מסוגל לכפות הכרעה. מאזן ההרתעה עובד. הלחימה נותרה בגבולות קונבנציונליים. וכאן טמון הפרדוקס: דווקא הא-סימטריה בכוח מאפשרת לאיראן לכפות שוויון. כל עוד המשטר בטהראן שורד, הוא מאיים על מצרי
לרשימה המשותפת יש פוטנציאל ברור מאי פעם לשינוי תמונת המנדטים ולהפלת שלטון נתניהו. עשרות סקרים של גורמים שונים מראים אותה תוצאה: קולות הערבים יכולים להציל את שני העמים בארץ, ובעצם את רוב העמים במזרח התיכון המצוי תחת אש. כבר הוכחנו בעבר שהמשותפת יודעת להיות גדולה ומשפיעה, להושיט יד וליצור בריתות גם עם גורמי מרכז – אבל לריקוד הזה צריך שניים. האם הצד השני מוכן לקחת
קשה, ואפילו אי אפשר, לחגוג ששים שנה לשבועון שמאל רדיקלי שעה שישראל ממשיכה במלחמת הנקם וההשמדה שלה בעזה. בעת שאני כותבת את מאמרי הזה, סוף אוגוסט 2025, נמנים בעזה רבבות הרוגים מאש הצבא, רובם אזרחים, ובכללם לפחות 20 אלף ילדים וילדות, ומידי יום נוספים אליהם עשרות בני אדם, חלקם מבקשי סיוע שנהרגים בדרכם לתחנות החלוקה. רעב המוני שורר בעזה ותת-תזונה חריפה, הרס, ועוד הרס, ומחיקת
הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים בפלסטין (DCIP) דיווח בפברואר 2021 כי חוקרים ישראלים אנסו נער פלסטיני בן 15 בעת שהיה עצור בכלא במגרש הרוסים בירושלים. הארגון העביר את הטענה לבכירי מחלקת המדינה האמריקאית, שהעלו אותה בפני הרשויות הישראליות. אלא שבמקום לחקור את ההתעללות, פשטו כוחות ישראליים על משרדי הארגון ברמאללה, החריבו את תכולתם, ובהמשך הגדירו את הארגון, יחד עם חמישה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים נוספים,
מדיניות הפקעת אדמותיהם של האזרחים הערבים היא מושא המחאה העממית של יום האדמה, אותו מציינים ברוב עם מאז 1976. רשימה להלן אתייחס לשאלה, האם למהלך ארוך השנים של סילוק הפלאחים הערבים מהאדמות שעיבדו היו מתנגדים בקרב היהודים שהגדירו עצמם ציונים. בהקשר זה אדון במה שכתבו שניים, סב ונכדו. הסב היה יצחק אפשטיין (1943-1862), אשר כציוני הגיע מרוסיה לארץ בשנת 1886, בתקופת השלטון העותומאני. עבד כמחנך
43 הרוגים התווספו תוך שבועיים ברצועת עזה לרשימת "חללי הפסקת האש" מאז שבת ה-14 במארס ועד ליום ראשון האחרון, 29 במארס. מאז החתימה על הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס ב-10 באוקטובר אשתקד ועד ליום ראשון האחרון, מספר ההרוגים היה 702 בני אדם ומספר הפצועים גדל ל-1913. שתי היממות העקובות ביותר מדם בפרק הזמן הזה היו ב-15 במארס, בו נהרגו 13 אנשים, בהם תשעה שוטרים,
ידעתי שעין מאהל אינה עיר גדולה, אבל באותו יום בסוף מארס 1976 היה נדמה שהכפר הפך עיר. עמדתי על הבימה באחת העצרות ההמוניות שנערכו בגליל לציון יום האדמה, ב-30 במרס לפני 50 שנה, ולמרגלותיה אלפים רבים, אולי רבבות בני אדם. על הבימה עמדו אישים בשורה ארוכה. הצלחתי לזהות אחדים מהם: את תופיק זיאד חבר כנסת וראש עיריית נצרת הטרי, את עוזי בורשטיין, ויתכן שהיה שם
יום האדמה, ה-30 במרץ 1976, אינו רק אירוע של מחאה נגד הפקעת קרקעות; זהו הרגע שבו הציבור הערבי הפלסטיני במדינת ישראל כאילו "נולד מחדש" כשחקן פוליטי קולקטיבי. אם עד אמצע שנות ה-70 התמקד המאבק הפוליטי למען הציבור הערבי, בהובלת המפלגה הקומוניסטית (מק"י ולאחר מכן רק"ח), בדרישה לשוויון זכויות אזרחיות, בשיפור תנאי החיים המטריאליים ובביטול הממשל הצבאי (עד 1966), הרי שאירועי יום האדמה (או יום הצומוד)
בגיל 25 גיליתי לראשונה את חנדלה, הדמות שיצר נאג'י אל-עלי. כמי שגדל והתחנך בעיר הפריפריאלית חדרה במערכת החינוך היהודית-ציונית לא שמעתי מעודי על הנכבה, לא על הערים מג'דל וביסאן ובטח שלא על רחוב אל-ג'בל בחיפה, אלא גדלתי להכיר את הערים אשקלון, בית- שאן ואת "שדרות הציונות". במערכת החינוך הציונית למדתי על מלחמות ישראל, על התנועה הציונית, על ההתיישבות ועל בניית המדינה, על "הפרחת השממה" ועל
המזרח התיכון הוא ציר מרכזי של הכלכלה העולמית: מקור אנרגיה עיקרי, נתיב תעבורה מרכזי, מקור חומרי-גלם, מרכז פיננסי ויבואן גדול של עובדים, מוצרים ושירותים. זה השבוע הרביעי שבמזה"ת משתוללת מלחמה אזורית אכזרית ומסלימה בעצימותה. המלחמה כבר משתקת חלקית את הכלכלה והחיים ברוב מדינות האזור. כל יום שהמלחמה נמשכת היא זורעת הרס וחורבן רחב יותר ופורמת עוד ועוד את רקמת מערכות החיים והיחסים שנוצרו ונבנו היסטורית
המחאה נגד המלחמה באיראן ובלבנון מתחזקת: במוצ"ש האחרון הפגינו מאות נגד המלחמה בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בבאר שבע, ברמת השרון, בזכרון יעקב, בכרכור, בצומת מעון ובצומת צמח. בין המפגינים בלטו אנשי חד"ש ומק"י ופעילי הארגונים החברים ב"שותפות השלום", אך לצדם הפגינו גם פעילים רבים במערכה נגד ההפיכה המשטרית של ממשלת הימין. גם ביום חמישי וביום שישי נערכו שלושה מפגני מחאה בתל-אביב נגד המלחמה. בחמישי הפגינו
יש אומץ לצאת למלחמה. אבל האומץ האמיתי הוא לעשות שלום. מאז הקמת מדינת ישראל חיינו במציאות של עימותים בלתי-פוסקים: מלחמות, מבצעים צבאיים וסבבי אלימות. דורות שלמים גדלו כאן עם תחושת איום מתמדת ועם הידיעה שכמעט כל כמה שנים (או חודשים) שוב פורצת מלחמה. המלחמות גבו מחיר כבד מאוד. הן גזלו חיים, שברו משפחות והותירו אחריהן כאב עמוק בחברה הישראלית. אימהות ואבות איבדו את היקר להם
המלחמה באיראן מוצדקת בכלי התקשורת של הממסד מקיר לקיר. בפאנל אחר פאנל מוצגת המלחמה לציבור הישראלי כהכרחית וכהרואית. זה פרי של מאמץ אידיאולוגי בן כמה עשורים להצגת המשטר באיראן כאויב האולטימטיבי של ישראל. עמדה זו הפכה הגמונית בין השאר משום שהיא טופחה הן בידי הימין הפשיסטי, הזקוק לאויבים חיצוניים ופנימיים כתכלית קיומו, והן בידי המרכז הליברלי המשתלח באיראן כהוכחה לנאמנותו המוטלת בספק, ומנפנף בשליטת הממסד
"לפני יומיים מישהו שאל אותי מדוע אני מתנגדת למלחמה. השבתי שצריך לבקש תשובות מאלה שפותחים במלחמה, ולא ממי שמתנגדים לה. ברירת המחדל חייבת להיות התנגדות למלחמה, כי מלחמות לעולם לא יביאו ביטחון או שלום" – הדגישה ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש) בראיון שהתקיים השבוע (17.3) על רקע התמשכות המלחמות באיראן ובלבנון. מה האינטרס של ממשלת נתניהו ושל הממשל האמריקאי לפתוח במלחמה? לדעתי לממשלת ישראל ולממשל בארה"ב
