במאמרה “המכונות אינן הוזות, אך היוצרים שלהם כן” מתעמתת העיתונאית והחוקרת הקנדית נעמי קליין עם מצדדי הבינה המלאכותית, הטוענים שבכוחה לכונן גן עדן עלי אדמות. תרגמתי ותמצתי עבור “זו הדרך” חלק ממאמרה, המציג את הגל האחרון של כלי בינה מלאכותית גנרטיביים באור אחר – כשוד של הידע הדיגיטלי של האנושות בידי גופים מסחריים. *** “הזיות” הוא השם שנתנו יוצרי בינה גנרטיבית לתופעה בה צ’אטבוטים מספקים
אני תושבת רמלה מזה 12 שנה. שואלים אותי איך אני לא מפחדת להוביל פה את ההפגנות, ואני אומרת – רגע, פה זה דמוקרטיה? כואב לי לשמוע תושבים שאומרים: “כל הכבוד, אנחנו תומכים בכם אבל לא נצטרף כי נתויג כשמאלנים, נקבל איומים”. כואב לי לשמוע על עובדי עירייה שלא מעזים להביע את דעתם, וכמובן שלא לצאת להפגין, מחשש לאבד את מקום עבודתם! אני גם עובדת סוציאלית.
המחאה ההמונית נגד ההפיכה המשטרית נמשכת כבר 21 שבועות. המחאה מציבה זה נגד זה שני מחנות הופכיים לכאורה, המייצגים שתי אידיאולוגיות מנוגדות הנלחמות זו בזו מאבק בלתי-מתפשר: פשיזם מול ליברליזם. אך למרות המאמץ של כמה מראשי המחאה לצייר את הליברליזם והפשיזם כאידיאולוגיות מנוגדות זו לזו, המציאות מראה לנו כי אלה שני כוחות המתקיימים יחד, זה בצד זה, ואף משתפים פעולה. תקופות של הגמוניה ליברלית מובילות
“בחנות בעיר הבירה נמכרים תיקי פראדה ומסך טלוויזיה בגודל 110 אינץ’. לא רחוק מהחנות נפתח אולם תצוגה של ‘פרארי’, ומסעדה חדשה מאפשרת לסועדים אמידים לאכול ולהשקיף על העיר ממרומי מנוף ענק. זה אינו ערב בדובאי או בטוקיו. אלו חייהם של העשירים ביותר בקראקס, בירת ונצואלה, המדינה שפעם הבטיחה שוויון לכל ושימת קץ לבורגנות”. כך נפתחה כתבה שפרסם בתחילת החודש “ניו יורק טיימס” בנושא המצב הכלכלי
על רקע השיחות בבית הנשיא והניסיונות ל”איחוי הקרע בעם”, נזכרתי בספרו של שלמה זנד “מתי ואיך הומצא העם היהודי” (2008). הספר נכתב כביקורת על הלאומיות היהודית הציונית. טענתו העיקרית של זנד, כפי שמשתמע מהכותרת, היא שהעם היהודי “הומצא” רק במחצית השנייה של המאה ה-19. זנד מנסה להפריך את המיתוס הציוני בדבר קיומה של ישות טראנס-היסטורית המכונה “עם ישראל”, ומציין שלא הייתה ישות מדינית יהודית מאז
התאחדות הסטודנטים עתרה השבוע (22.5) נגד תקציב המדינה שאושר בכנסת, על רקע הגידול בהקצאות לישיבות ולאברכים בעוד שהתקציב למוסדות ההשכלה גבוהה בישראל נשחק במהלך השנים. הסטודנטים טוענים לאפליה מצד המדינה ולפגיעה בלתי מידתית בערך השוויון. יממה קודם העתירה, שיגרו הסטודנטים מכתב התראה לשר האוצר בצלאל סמוטריץ’ ולשר החינוך יואב קיש. בעתירה נכתב בין היתר כי לאחרונה אושרו החלטות ממשלה אשר מגדילות משמעותית את היקף הכספים
בימים האחרונים קיבלו פעילי שלום ברחבי הארץ הזמנות להצטרף למפלגה חדשה בשם “כל אזרחיה”. מצבו של השמאל הציוני אכן עגום. מפלגת העבודה, לפי הסקרים האחרונים, צוללת עמוק אל מתחת לאחוז החסימה. מרצ, חסרת היו”ר, כבר נפלטה מהכנסת אך שרידיה עוד חולמים לשוב. בחלל שנפער במקום בו ניצב פעם השמאל הציוני, מתבססות מפלגות מרכז. אך אלה מפלגות של סטגנציה רעיונית וסנסציה פוליטית, חסרות מעש ורוויות מילים
פחות מ-3% מכלל המסמכים ההיסטוריים הנמצאים בארכיונים הציבוריים בישראל נגישים לעיון הציבור – כך עלה בדיון שהתקיים בשבוע שעבר (15.5) בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בנושא “הנגשת חומרי ארכיון היסטוריים לחוקרים ולציבור הרחב”. בדיון, שהתקיים ביוזמת יו”ר הוועדה ח”כ איימן עודה (חד”ש-תע”ל), עלה כי רק 14% מהמסמכים בארכיון המדינה פתוחים לעיון; מהמסמכים בארכיון צה״ל רק 0.4% פתוחים לעיון; ובארכיוני השב”כ והמוסד – 100% מהמסמכים חסויים
בעיצומה של ההתקפה הישראלית הקטלנית על רצועת עזה, נערך במכון ון ליר בירושלים ב-10 וב-11 במאי הכנס “שלום ישראלי-פלסטיני מבוסס שותפות: לקראת שינוי פרדיגמה”. בהזמנה לכנס נכתב: “עשרים שנה לאחר קריסת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני והעמקת הכיבוש וההתנחלות, מתבהרת העובדה כי פתרון שתי המדינות המבוסס על הפרדה הגיע למבוי סתום. לאור זאת עולות הצעות חדשות לפיוס ישראלי-פלסטיני ודה-קולוניזציה המבוססות על פרדיגמה חדשה של שוויון ושותפות”. בכנס
הלשכה הפוליטית של מק”י ולשכת חד”ש קיימו בשבוע שעבר כנס מיוחד בחיפה לדיון בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות בארץ – החל בהפיכה המשטרית שמקדם הימין, דרך המחאה ההמונית נגדה ועד לאלטרנטיבה הדמוקרטית שאליה יש לחתור. בכנס התקיים דיון בהשתתפות מנהיגים ופעילים מחד”ש ומתנועות אחרות בשמאל, מהחברה הערבית ומהחברה היהודית כאחד. במרכז הדיון עמד מסמך שפרסמו שתי הלשכות תחת הכותרת: “ממחאה המונית לאלטרנטיבה מהותית”, המציג את הניתוח של
מרכז השלטון המקומי הפסיק אתמול (חמישי) את השבתה מוצדקת שהחלה בתחילת השבוע בדרישה להורדה מסדר היום של אחד הסעיפים הגרועים ביותר בחוק ההסדרים (יש רבים המתחרים על התואר) – הקמה של קרן ארנונה ממשלתית. לפני שבוחנים את החוק מקרוב, חשוב להזכיר כי נדרש טיפול יסודי ומעמיק במנגנון הארנונה, אשר מייצר קשיים מבניים לשלטון המקומי. תעריפי הארנונה, הנשלטים באופן מלא בידי משרד הפנים, יוצרים מציאות בה
ישראל היא חברה במלחמה מתמדת. השסע היהודי-פלסטיני הוא הקובע והשליט בכל תחומי החברה הישראלית. השסעים המעמדיים והמגדריים קיימים בכל החברות הקפיטליסטיות והפטריארכליות, ואילו השסע החילוני-דתי והשסע העדתי מיוחדים לישראל. אך כל השסעים הללו מקבלים בישראל את צביונם הספציפי מהקונפליקט בין חברת-מתנחלים לחברה ילידית. הקונפליקט הזה קיים מסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, ובצילו עוצבו כל מוסדות החברה הציונית והאתוס שלה. חברה במלחמה מתמדת אין פרושה
בבחירות שנערכו לאחרונה בכמה ממחוזות נפאל, בעקבות התפטרותם של חברי פרלמנט, לא ניצח שום מועמד מטעם המפלגות הקומוניסטיות הגדולות. להפתעתם של רבים במדינה האסיאתית, נבחרו אך ורק מועמדי ימין. בעקבות תוצאות הבחירות, נפגשו פושפה קמאל (המכונה “פרצ’נדה”) וק.פ. שרמה אולי, ראשי המפלגות הקומוניסטית-מאואיסטית והקומוניסטית מרקסיסטית-לנינית, כדי לדון במצב הפוליטי ובשאלת אחדות הקומוניסטים. לקומוניסטים רוב, אבל הנשיא שנבחר ימני המפגש נערך לאחר פירוק ממשלת האחדות המורכבת
שלושה ממנהיגי הג’יהאד האסלאמי ברצועת עזה נהרגו במסגרת המתקפה הצבאית הישראלית. לצד זאת, במתקפה נהרגו לפחות 17 פלסטינים ו-37 נפצעו, רובם נשים וילדים. בין ההרוגים היו ד”ר ג’מאל ח’סואן, בן 52, אשתו מרוואת ח’סואן, בת 44, ובנו יוסף, בן 19, שנהרגו מתקרה שהתמוטטה. ישראל טוענת שהרג של אזרחים הוא נזק משני, כשבפועל מדובר בהחלטה מודעת, שמתאפשרת כתוצאה מאובדן צלם אנוש ועשורים של תהליכי דה-הומניזציה של פלסטינים. רצועת
חברת המשלוחים הבינלאומית “וולט” הציבה בשבוע שעבר אולטימטום בפני 500 משליחיה בישראל: או שיפתחו תיקים במס הכנסה כעצמאים, או שתיחסם גישתם לישומון החברה – צעד שמשמעותו בפועל היא פיטורים. החברה, בראשות המנכ”לית ליאור אשכול, טוענת באופן ציני כי השליחים הם “עצמאים”. זאת על אף שאינם שולטים בעבודתם או בתשלום של הלקוח עבורה, ולמרות שהם מחויבים ללבוש את מדי החברה הממותגים. המודל הכלכלי הקבלני של החברה
לפני הבחירות לא הבטיח הליכוד הפיכה משטרית. לעומת זאת זנח הבטחת בחירות מרכזית: להוריד את יוקר המחיה. הבטחה זו אף באה לידי ביטוי בישיבתה הראשונה של הממשלה, בה ציין נתניהו כי יוקר המחיה הוא הנקודה הראשונה בסדר היום. הממשלה אף איימה לכלול בחוק ההסדרים כמה מגבלות על המונופולים הגדולים. גם קמפיין הבחירות של ש”ס התבסס על הבטחה לטפל ביוקר המחיה ובמיוחד במחירי המזון. בש”ס כונה
האירוע הקטלני בגלבוע בסוף השבוע הוא תזכורת כואבת נוספת למשוואה: יותר נשק = יותר אלימות. לנגד עינינו ישראל הופכת למקום שבו אנשים חמושים מסתובבים ברחובות ועושים דין לעצמם, סכסוכים נגמרים בשליפת נשק. חייבים לשנות את המדיניות – לצמצם את הנשק הפרטי ולהשאיר את הטיפול בביטחון למי שהוסמכו לכך וזה תפקידם. אחרי מספר פיגועים רצחניים שנבלמו בירי של אזרחים ושוטרים, נשמעת מכל עבר הדרישה להרחיב את
אנו, הפולנים, חיים במדינה של מראית עין. לכאורה, יש לנו דמוקרטיה המעוגנת בחוקה וחופש ביטוי. אף על פי כן, בשנה האחרונה פוחדים תיאטרונים להעלות על במותיהם מחזות של מחזאים מאומה מסוימת; אולמות קונצרטים מפחדים לבצע מוסיקה של מלחינים מאומה מסוימת; ומוציאים לאור מפחדים לפרסם יצירות של סופרים מאומה מסוימת. בצלן הארוך של הממשלה ושל תעשיית המידע, יראים מנהלי מוסדות תרבות מפיטורים, מחרם או מתעמולת שטנה.
יעל געתון, כתבת הסביבה של כלי התקשורת “שקוף”, מובילה בחודשים האחרונים פרויקט מיפוי של מפגעי סביבה, במסגרתו התפרסמו עשרות כתבות ומאמרים – בין היתר על מפעל נשר הסמוך לרמלה, על המפעלים המזהמים באזור התעשייה של אשדוד ועל מפרץ חיפה. בסדרת הכתבות הקרובה מתכננת געתון לסקר את הזיהום באזור תעשייה רמת חובב, הפוגע בבריאותם של הבדואים תושבי ואדי א-נעם. להלן שיחה שפורסמה בגיליון “זו הדרך” האחרון:
התערוכה “ימי זעם, 1982–1990” נפתחה לפני שבועיים בגלריה מנשר (דוד חכמי 18, תל-אביב) בדרום תל אביב. באוצרות גיא רז, מוצגים בה 30 תצלומים של הצלם בועז לניר לצד שני תצלומים של כל אחד מצלמי העיתונות מיכה בר־עם, ורדי כהנא וענת סרגוסטי. ארבעתם, יחד עם רחל אבנרי, תיעדו מזוויות שונות הפגנה המונית באום אל-פחם נגד הניסיון של הגזען מאיר כהנא לבקר בה בספטמבר 1984. לצילומים צורפה
