יש מקרים בהם הסערה התקשורתית מוצדקת לגמרי. "אינטרמצו", ספרה האחרון של סאלי רוּני שראה לאחרונה אור בתרגום לעברית, הוא יצירת מופת, פשוט כך. הספר חוקר מערכות יחסים בין גברים לנשים ובין אחים על רקע מות אביהם, והוא מרגש, עצמתי, חכם ומזמין לקריאה. רוני בת השלושים וחמש, שמוכתרת ללא הרף כקולו של דור, אכן מצליחה למלא את ההבטחה: להיות עדכנית וצעירה, ולתאר בקלילות מעוררת הערצה נושאים
ספרו החדש של טא-נהסי קואטס – מההוגים השחורים החשובים בעולם – בכלל מתחזה לספר על כתיבה. אולם "המסר", שראה לאחרונה אור בעברית, הוא למעשה ספר פוליטי חד ומרתק. בתירוץ של איסוף טיפים עבור כותבים מתחילים, קואטס מטייל בין חופי סנגל לקולג'ים בארצות-הברית, ובסופו של דבר גם מגיע אלינו – אל ההתנחלויות בחברון, ואל ההפגנות בקפלן. נקודת המוצא הרעיונית של קואטס היא התמודדות עם "הכוח השחור".
"מעיין פלאים", ספרו החדש של אורי יואלי (הוצאת "דפוס בית"), הוא החלק השני של "פרויקט המשפחה". במסגרתו מתחקה יואלי אחר גורלות משפחתיים תוך שילוב בין כתיבה מסאית להיסטוריה פופולרית. הפעם יצא יואלי למסע בעקבות סבתא יודית. המסע מתחיל ברמת השרון של שנות השבעים, קופץ למילאנו ומגיע עד לעיירה גרמנית נידחת במאה ה-19. על רקע כל ההסתעפויות המשפחתיות הללו, אך טבעי שהספר ראה אור בהוצאה המשפחתית
הספר "איך אומרים ג'נוסייד בעברית?" של פרופ' ליאורה בילסקי הוא ספר עיון רלוונטי מאין כמוהו. החיבור עומד על חשיבותו של ההיבט התרבותי של פשע רצח העם דרך ניתוח ביקורתי של משפט אייכמן. הספר מתמקד בארבע דמויות: אבי מושג הג'נוסייד, המשפטן רפאל למקין; המשורר היידי והפרטיזן אברהם סוצקבר; ההיסטוריון סאלו בארון; וההיסטוריונית והסופרת היידית רחל אוירבך. שני האחרונים העידו במשפט אייכמן בעוד שני הראשונים כלל לא
ספרו החדש של העיתונאי הוותיק ואיש השמאל אריה דיין – "יהודית או דמוקרטית: הממשל הצבאי והמערכת הפוליטית בישראל" (הוצאת מאגנס), מוקדש ליחס המפלגות בכנסת לממשל הצבאי בישראל, ובפרט לארבע מפלגות שהתנגדו לממשל הצבאי במידה שונה ולמפא"י שתמכה בו ממש עד יומו האחרון. הספר הוא נדבך בעיסוק המתרחב בממשל הצבאי בעת האחרונה, בצד פרסומים של מכון עקבות ו"המושל", סרטה של דנאל אל־פלג על סבה צבי, המוזכר
פֶרַאט קוֹצָ'אק, חבר הבונדסטאג, הוא שם חם בפוליטיקה הגרמנית. במסגרת המפלגה דִי לִינְקֶה (השמאל), הצליח קוצ'אק לעשות את מה שנראה לרבים בלתי אפשרי. הסוקרים בגרמניה כבר הספידו את די לינקה וצפו שתתרסק מאחר שלדעתם לא תגיע לאחוז החסימה בבחירות לפרלמנט, שהתקיימו בפברואר השנה. אך על אף התחזקות הימין והימין הקיצוני, די לינקה כמעט הכפילה את כוחה וזכתה ביותר מ-9% מהקולות. ההישג בקרב המצביעים בברלין היה
שרית, חברה טובה של אמא, ארכיטקטית אקולוגית שהייתה חברת ועד בעמותת פליטים אחרת והקפידה לקשט בזה כל שיחת סלון, ניסתה לעזור לאמא להתמודד עם הבן הדיסידנט שלה שאמר לצבא שהוא השתגע. אמא אמרה שהיא לא מבינה איך האכלתי את הקב"נית בלוקשים האלה; באותם ימים היא סירבה להכיר במצב, אפילו שבימי רביעי, אחרי שהייתה חוזרת מהטיפול השבועי שלה, היא נהגה לדבר אליי בקול רועד, קראה לי
הספר "קולו הצלול", אסופה מכתביו של פעיל מצפן המנוח אלי אמינוב שראתה אור לאחרונה בהוצאת "ספרי נובמבר", הוא תרומה מרעננת לשיח השמאלי בימים חשוכים אלה. אמינוב, איש וכחן וסוער, היה פעיל תנועת מצפן ואחד החותמים הבודדים על המודעה הידועה שקראה לצאת מהשטחים הכבושים מיד בתום מלחמת יוני 1967. נבואות הזעם של מודעה זו התגשמו בדיוק מחריד. החל בסוף שנות ה-90 פעל אמינוב ב"וועד למען מדינה
"הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל" (פרדס הוצאה לאור, 230 עמ'), ספרו החדש של הסופר וההיסטוריון אדם רז, מנתח כיצד האסטרטגיה הפוליטית של בנימין נתניהו הובילה לשבר הנוכחי. על אף שאינו מושלם, בעיתוי הנוכחי זה ספר הכרחי. כמו בספרים קודמים של רז, גם הפעם כתובים שני חלקי הספר בסגנונות שונים. חלקו הראשון, הקונבנציונלי יותר, מתקף וממסמך את מה שהשמאל טוען
האנטישמיות באירופה עולה ומדאיגה, אבל הפאניקה הישראלית סביבה חסרת פרופורציה לגמרי. לפעמים אני רואה ברחובות ברלין גרפיטי מפחיד, לפעמים הפגנה שכדאי לעקוף וישנם רחובות בהם אני לא מדבר בעברית. זה לא נעים, אבל באף רגע לא הייתה פה את אותה האימה שהייתה בארץ, את חרדת המוות, המלחמה והדם. בניסוח יותר פרובוקטיבי: נכון, יש עכשיו יותר אנטישמיות בברלין, אבל הרבה יותר בטוח לחיות בעיר שבה מציירים
