מז'בוטינסקי עד נתניהו: ספר על הדמיון הפוליטי של הימין הציוני

רוח התקופה בישראל היא ימנית, פופוליסטית ולאומנית-משיחית. הן הממשלה והן רבים ממתנגדיה פועלים בתוך ספקטרום פוליטי ימני. מעטים בלבד מציעים דרך רעיונית ופוליטית אחרת, שבכוחה לשנות את המציאות באופן מהותי וארוך טווח. ההיגיון הפוליטי הימני הכה שורשים וחלחל עמוק אל מתחת לפני השטח, עד שסירס את הדמיון הפוליטי של הכוחות המתנגדים לממשלה — בדומה לאופן שבו הקפיטליזם עושה קואופטציה למתנגדיו. על רקע זה ראה אור לאחרונה הספר החדש "מימין לציונות – פרקים בתולדות הימין, מז'בוטינסקי עד נתניהו",  בעריכת אבי שילון (עם עובד).

בהיסטורית הרעיונית הישראלית ניתן למצוא קו מקשר בין ממשלות נתניהו לתנועות הימין ההיסטוריות כפי שמטיב להראות אורי אפנצלר ירדן. ברית הבריונים שהקים אב"א אחימאיר, שהייתה קבוצה קטנה בתנועה הרוויזיוניסטית, ניסתה לקשור קשרים במלחמת העולם השנייה עם מדינות פשיסטיות כמו גרמניה הנאצית נגד המנדט הבריטי בפלשתינה. זו דגלה בדומה ללח"י בשימוש בטרור נגד אויביה. לא זאת בלבד, אחימאיר הציע להפוך את ז'בוטינסקי לדיקטטור של התנועה הרוויזיוניסטית. נשמע מוכר?

רעיונות הטרנספר שמקדמים בשנים האחרונות השרים הבכירים סמוטריץ' ובן גביר, נמצאים כבר ברעיונותיו של יוסף שכטמן, אליו התייחס בריאן הורוביץ במאמר ששולב בקובץ. שכטמן, יועצו של הנשיא האמריקאי תאודור רוזוולט בנושא יישוב מחדש של פליטים יהודים ניצולי שואה, היה מומחה להגירה. הוא ראה בחילופי אוכלוסין דרך הגיונית ומוסרית לפתרון סכסוכים אתנו-לאומיים. שנים רבות לאחר מכן, הגה הנשיא טראמפ את תוכניתו לטרנספר לעזתים. "אף שהצעת טראמפ נתפסת כתועבה בעיניי האו"ם וגופים בינלאומיים אחרים, היא קרוב לוודאי הייתה נתפסת הגיונית לחלוטין מבחינת שכטמן שראה את הסכסוך האתני ואת הישרדות המדינות כמשחק סכום אפס", מבהיר הורוביץ.

בחירתו של אבי שילון, עורך הספר, לשלב מאמר אפולוגטי של עורך כתב העת הימני "השילוח", שגיא ברמק, נראית תמוהה אך לא בלתי סבירה. במאמרו טוען ברמק כי הימין התנתק מן הממלכתיות ומכללי המשחק הדמוקרטי שאפיינו אותו עוד מימי ז'בוטינסקי, והחליפם בפופוליזם לאומני. לטענתו מדובר בתגובה לאקטיביזם של האליטות התרבותיות והשמאל החדש שאיבד את כוחו הפוליטי ומנסה להמשיך ולהשפיע על המציאות דרך האקדמיה והתרבות. ברמק כותב: "במילים אחרות, עלייתו של הפופוליזם השמרני שאנו עדים לו אינה אלא ניסיון מטעם חלקים נרחבים בציבור לבלום ולהשיג לאחור את ההגזמות הליברליות-פרוגרסיביות שציינו לעיל, הגזמות שהממסד הימני כשל מלרסן ולתחום". בניסיון להיות מתבונן מן הצד, ברמק אומר למעשה כי למשטר ולתומכיו לא הייתה ברירה אלא לעשות הפיכה משפטית ולרסק את מוסדות המדינה, כיוון שהדיפ סטייט מגן על האליטות באקדמיה ובעולם התרבות.

 השינוי הרדיקלי שעבר הימין

מאיה מארק מציגה תמונה שונה לחלוטין על תפקידו של הימין בבניית יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל. היא מצאה בארכיונים ההיסטוריים נאומים ומאמרים שנשא וכתב מנחם בגין בעיתוני הימין כמו "המשקיף". אלו שיקראו כיום את נאומיו של מנחם בגין מלפני 70 שנה עלולים לחשוב שהוא היה בכלל לוחם צדק, ולא מי שעמד בראש המחתרת הצבאית האצ"ל. הקוראים עשויים להשתאות גם נוכח השינוי הרדיקלי שעבר הימין: מכוח פוליטי שולי ונרדף, שחיפש את הגנתו בבית המשפט, לרוב פוליטי צמא כוח, הפועל כיום באופן המזכיר, ואף מתעלה בחומרתו, על ממשלות מפא"י שדיכאו את מתנגדיהן וסיכלו את האפשרות לחוקק חוקה שהייתה מבטיחה את זכויותיהם האזרחיות של אזרחי המדינה.

במאמר המסכם, צבי בן דור בנית מתחקה אחר שורשי תפיסת העולם ההיסטורית המעוותת של בן ציון נתניהו. את שורשי שיח הבגידה (שיח ההבגדה) מוצא בן דור בנית בספריו של מקס נורדאו, שבהשקפת עולמו הלאומנית ראה ביהודי מערב אירופה קבוצה שבעה וקוסמופוליטית שוויתרה על זהותה הדתית והלאומית המתגבשת. נורדאו, כמו נתניהו האב והבן, מיין את היהודים לטובים ורעים, נאמנים ובוגדים. הבוגדים הם מנוונים, והם אלה שמנוונים את העם והופכים אותו חלש וצייתן. בן דור בנית מסכם: "בהינתן הצלחתו של נתניהו במלחמתו בעם המנוון אין מנוס מלקבוע כי אלו הם פניה של הציונות החילונית בזמן הזה. קשה לראות כיצד יוצאים מן המקום הזה, בייחוד אם רואים שבפתח כבר ממתינות גרסאות מסוכנות יותר של הציונות לתורן להנהיג את העם המנוון".

לאחרונה צוין יום העצמאות ה־78 שעה שמדינת ישראל שקועה עד צוואר במלחמות, עשיריה עשירים יותר מאי פעם, ואזרחים רבים עוזבים אותה. מתנגדי הממשלה זוכים ברוב קבוע כמעט בכל הסקרים הפוליטיים, אולם יש לזכור כי המאבק אינו רק בממשלה, אלא בשיטה שהיא מתחזקת ביעילות: שיטה ניאו-ליברלית אכזרית כלפי מעמד העובדים היהודי-ערבי, ואפרטהיידיסטית ורצחנית כלפי הפלסטינים מן הירדן ועד הים. לכן, לא די להתנגד לממשלה; יש להציע חזון, שפה ודמיון פוליטי שונים בתכלית מאלה שהיא מציעה לנו.