קולות המחאה: ב-1 במאי נאבקים יחד לחיים בכבוד

חברות וחברים יקרים, חג פועלים שמח! אנחנו עומדים כאן היום בנצרת – עיר של היסטוריה, של תרבות, של מאבק. באחד במאי, יום העובדים הבינלאומי, אנחנו מציינים לא רק את העבר – אנחנו נאבקים על העתיד. האחד במאי נולד מתוך מאבק של עובדים למען דבר פשוט: לחיות בכבוד. לא להתעשר, אלא לחיות. לא לשרוד – אלא לבנות חיים.  בשנת 2026, אנשים רבים כאן, ערבים ויהודים, לא חיים בכבוד. רבים לא חיים כלל ­עקב מלחמות השווא והחרבת מערכות הרווחה והבריאות. ישנם מי שעובדים מהבוקר עד הלילה ועדיין לא סוגרים את החודש. ישנם צעירים שלא רואים אופק וישנם עובדים בלי ביטחון תעסוקתי, בלי זכויות, בלי הגנה.

בה בעת השולטים פועלים להפריד ולמשול בנו. אומרים לנו כי הבעיה כאן היא העימות בין ערבים ליהודים אך זה שקר שנועד להעסיק את ההמונים במלחמות במקום בעמידה על זכויותיהם. כאשר מסיטים את זעם ההמונים אל עבר אויב פלסטיני מדומיין, טובעים במלחמות במקום לעסוק בחיים עצמם. האמת פשוטה: המאבק שלנו משותף. כשעובד ערבי מקבל שכר נמוך – זה מחליש גם את העובד היהודי. כשמפריטים שירותים ציבוריים, כולנו משלמים את המחיר. כשמפחידים ומעמתים אותנו – מסיטים אותנו מהעיסוק בשאלה מי באמת מרוויח מזה. אנחנו כאן בנצרת כדי לומר: לא נסכים לזה.

שואלים אותנו: "מהי הרלוונטיות של תהלוכה לרגל האחד במאי בשנת 2026?". אנו משיבים: האחד במאי לא עוסק בנוסטלגיה. הוא עוסק בשאלה מאוד עכשווית: מי יכול לחיות כאן בכבוד ומי לא. התשובה ברורה: אנשים רבים, ללא הבדל דת, גזע או לאום, עובדים קשה ולא מצליחים להגיע לביטחון בסיסי. יוקר המחיה עולה, השכר נשחק, והעתיד נראה לא מבטיח, בלשון המעטה. זה לא מקרה. זו תוצאה של מדיניות. אנו אומרים בצורה ישירה: אי אפשר לנתק בין המצב הכלכלי והחברתי כאן לבין הכיבוש המתמשך. הכיבוש אינו רק שאלה פוליטית – הוא מנגנון כלכלי. הוא שואב משאבים אדירים, תקציבים, כוח אדם ותשומת לב. במקום להשקיעם בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתשתיות – משקיעים בשליטה, בדיכוי, במלחמות, בהרס ובהשמדה.

את המחיר משלמים כאן כולנו. כאשר משפחה לא מצליחה לממן את הוצאותיה החיוניות; כאשר צעיר לא רואה אופק; כשמערכת החינוך מתפוררת – זה חלק של המציאות הפוליטית. אלה הלועגים ל-1 במאי מערערים על זכויות העובדים. הם אינם יודעים, שכחו או אינם רוצים לזכור, כי כל מה שהם נהנים ממנו היום הוא תוצאה של מאבקים של עובדים ושל מפלגות פועלים בעולם כולו: יום מנוחה שבועי, ביטוח לאומי, הגבלת שעות עבודה ביממה, איסור על עבודת ילדים, שכר מינימום והישגים רבים אחרים המגנים על העובדים והעובדות. אלה המנצלים עובדים לשם עשיית הון הם רק אחוז בודד באוכלוסייה. אך בעלי ההון הם המרוויחים מהכיבוש, מהמלחמות ומהניצול. אלה המתנגדים להעלאת שכר המינימום אינם אלה המשתכרים שכר מינימום.

 אני מורה ותלמידי חכמים, מוכשרים, ושואפים להשיג  עתיד טוב. אבל המערכת הכלכלית-חברתית מנכרת רבים מהם. ולמרות הכל, כמה טבעי להם לעבוד יחד, לשוחח, לחלום. כמה בכוחו של חינוך הנוער לשנות מציאות קיימת ולהפריך הנחות יסוד שגויות. תפקידן של מק"י וחד"ש הוא להמשיך ולבנות כוח של עובדים, של אזרחים. עלינו מוטל התפקיד לסייע בהתארגנות של עובדים במקומות העבודה, של קהילות, של תלמידים בבתי הספר. לא לפחד לדרוש יותר. לא לפחד לומר: מגיע לנו שכר הוגן. מגיע לנו חינוך טוב. מגיע לנו ביטחון תעסוקתי. ובמיוחד – מגיע לנו עתיד משותף.

אי אפשר לבנות חברה צודקת על פחד. אי אפשר לבנות כלכלה חזקה על אפליה. אז היום, בנצרת, אנחנו אומרים בקול ברור: כן לשוויון. כן לצדק חברתי. כן למאבק משותף. כן לשותפות ערבית-יהודית. תחי המפלגה הקומוניסטית הישראלית! תחי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון! ניפגש במאבקים!

עוד בנושא: https://zoha.org.il/145146/