פולמוס: הקמת הרשימה המשותפת – זה היסטורי ולא טכני

מתנופת יום האדמה המזהירה נולדה גם חד"ש. האומץ והנחישות שהראו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית, הביאו רבים מהציבור הערבי ומנהיגיו, ולא מעטים מקרב הציבור היהודי, להתאגד בחזית רחבה בהובלת המפלגה הקומוניסטית. הישג זה של המפלגה נבע משילוב של נחישות מול השלטונות וההנהגה המוח'תארית וצניעות מול הציבור הרחב, מול העם.

מאז הגיעה חד"ש להישגים רבים, אך כיום יש להודות: היא הצליחה כתנועה אך נכשלה כחזית. חזית בבסיסה היא פדרציה רופפת של כמה שותפים למען מטרות משותפות. חד"ש התפתחה במשך הזמן כשותפות בין מפלגה לאוהדים יחידים, ובכך הפכה "המפלגה הקומוניסטית וידידיה".

המתקפות הנפשעות על הציבור הערבי-פלסטיני בישראל ועל מתנגדי הקונצנזוס הציוני ופשעי השלטון, שהחמירו עוד יותר בשנים האחרונות עד כדי מצב של פשיזם מוצהר וגלוי – העלתה שוב זעקה מלמטה למען "הרשימה המשותפת". מאז שעלתה תביעה זו, גם בשל העלאת אחוז החסימה, היו בשורות מק"י מתנגדים למהלך. ההתנגדות נבעה לדעתי מ"התמכרות" למצב שבו החזית אינה אלא המפלגה וידידיה, ומהבנה שגויה של רעיון האוונגרד המהפכני המוביל את העם. אי אפשר להוביל בלי להיות מובל. ההבנה הזאת של מנהיגי המפלגה היא שיצרה את התנופה האדירה של יום האדמה ובעקבותיה את חד"ש.

יוהרת ה"הובלה" המוחלטת פגעה לא רק בתנועה הקומוניסטית, אלא בכוחות שמאל רבים שבעשורים האחרונים הפכו מ"תנועת המונים" ל"תנועת משכילים". למעשה כל אחת מהמפלגות המרכיבות את המשותפת לקתה בעיוורון וביוהרה דומים. המרכיב המרכזי במשותפת הוא העם, הציבור המקומי, שהסיק שמול המצב הקיים יש להעמיד כוח, ולא בהכרח מילים, ושכוח "גדול" נוצר משילוב של כמה כוחות "קטנים".

הניסיון לימד שאין מנוס מרשימה משותפת. אך כיום נפוצה בחד"ש התנגדות למה שמכונה בלעג "גוש טכני", כלומר רשימה ללא מצע פוליטי משותף, בעיקר סביב המחלוקות עם מנסור עבאס ורע"ם. אני מתנגד לגישה החדשה-ישנה שאימצה רע"ם בהובלת מנסור עבאס, לפיה שינוי אפשרי רק מתוך קואליציה, שלמעשה כובלת את ידיך ומגבילה משמעותית את אפשרותך לגייס המונים וללחוץ מלמטה. יחד עם זאת, אותו "למטה" הוא שדורש שיתוף מֵרבי ונרחב של האוכלוסייה הערבית, מתוך הבנה שההוויה חזקה מההכרה גם אם טרם "קבעה" אותה. העם סבור כעת שיש לשאוף לאחדות מלאה באוכלוסייה הערבית בשיתוף עם כוחות אופוזיציה שמאלית מקרב האוכלוסייה היהודית.

לכן לא נוכל להיות מובילים ברעיונות שאנו בטוחים בצדקתם ובחשיבותם, בלי להיות מובלים ברצון הציבור הרחב להניח אותם כרגע בצד לכאורה, לטובת כוח גולמי. חשוב להדגיש שבמאה ה־21 משקלן של כל האידיאולוגיות ירד, ודווקא המעמדות המדוכאים – קהל היעד המובהק של תפיסות שמאליות – מגלה את כוחה של המסורת המקומית והשותפות המסורתית ככלי לסולידריות הדדית ולעמידה מול כוח ההון והשלטון. לפיכך אין להעלות על הדעת שמשקלה של תנועה קומוניסטית בחזית במאה ה־21 יהיה זהה למשקלה בחזית שהייתה במאה ה־20, מה גם שזה התגלה כמופרז.

מקומה של התנועה הקומוניסטית שמור כגורם בעל העזה, ניסיון וראייה למרחקים. הובלה "מאחור" וייעוץ באפיקים בלעדיים ו"ייחודיים". אבל גם כאן יש להכיר בכך שכוחה של המפלגה יהיה נעוץ בהיותה גורם בוגר, יציב ומסורתי, ולא בהכרח מחדֵש, צעיר ופורץ דרך. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית המפוארת, לדוגמה, אינה "מתביישת" להיות חלק מחזית בהנהגת חזית שמאל בהנהגת ז'אן לוק מלאנשון. היא אינה גורם "מוביל" בה במובן שהכרנו, אך איש אינו יכול למחוק את תפקידה הייחודי בתוכה.

גרעין המחלוקת עם רע"ם

הגיעה העת להכיר גם בכך שה"תהום" עם רע"ם אינה כה גדולה כפי שאנו חושבים. רע"ם היא לא רק תנועה פוליטית, היא גם חלק מהעם, מההמון, וככזאת מוגבלת גם במרחב התמרון העקרוני שלה. היא הייתה הסיעה הנוספת היחידה שהצטרפה להצעת החוק של ח"כ איימן עודה להכרה במדינת פלסטין – המהלך המדיני החשוב והדחוף ביותר בימינו אלה. רע"ם לא תתנגד להיות חתומה שוב על עקרונות המשותפת שנוסחו ב־2015 על בסיסו של מצע חד"ש ההיסטורי. נותרה המחלוקת באמצעי, לא במטרה – שאלת הקואליציה.

מבחינת עבאס, שאלת הקואליציה היא דרך ולא עיקרון. בהקשר זה יש לציין כי חד"ש נמצאת בקואליציות בהסתדרות וברשויות המקומיות – ומשמיעה בהן טיעונים דומים לאלו של רע"ם. מובן שאין דין עירייה כדין ממשלה, אולם די בדמיון המסוים בין הדברים כדי שמחלוקת זו עם רע"ם לא תהיה סיבה לאכזב את ההמונים שסיכוי השתתפותם בבחירות ייקבע לפי קיומה של המשותפת.

בעבר חד"ש הבהירה ששותפות אין פירושה מפלגה אחת, ולאחר הבחירות כל סיעה חופשית לדרכה בדברים שעליהם אין הסכמה. כמו כן, בשאלת הקשר עם קואליציה ציונית כלשהי, אנחנו לא בהכרח בצד ה"רדיקלי" ביותר בשותפות. עבור גורמים מסוימים בבל"ד, גם גישת "הגוש החוסם" פסולה. בל"ד כזכור לא הצטרפה ל"המלצה על גנץ", ובכך חד"ש ורע"ם מצאו עצמם ב"מחנה" אחד מול בל"ד.

מפת הדרכים

לסיכום, נוכח הדרישות הקיומיות שמציבה בפנינו המתקפה הגזענית והפשיסטית — מתקפה שאנחנו כבר בעיצומה, אך היא רחוקה משיאה — זו בעיניי מפת הדרכים הנחוצה. חד"ש הצליחה כתנועה, אך נכשלה כחזית; לכן יש להקים תנועה משותפת שתאחד את מק"י, ידידיה, בל"ד ותע"ל, ותהווה את החזית השמאלית של ימינו. זו צריכה להיות תנועה משותפת למאבק יומיומי, לא רק רשימה משותפת לכנסת. מהלך כזה גם יחלץ אותנו מהעיסוק המייאש בחלוקת המקומות, שמפריע לנו בכל מערכת בחירות מחדש.

לצד זאת, יש להקים מערך פוליטי בין התנועה המשותפת לרע"ם. אין מדובר ב"גוש טכני", אלא במשימה היסטורית ובמסגרת פוליטית שיש לה שם, מסורת ותוכן: מערך פוליטי. לצד זאת יש לפנות לכל גורם בציבור הערבי, היהודי והאחר כמו פליטים, מהגרי עבודה וקבוצות נוספות הנאבקות על עצם זכותן לאזרחות מול מדיניות "חוק השבות" הגזענית, כדי לחזק את השותפות החדשה. שותפות כזו יכולה להיות מעין "פרלמנט בתוך פרלמנט": ביטוי לישראל אחרת, חלופית, דמוקרטית ושוויונית. ראוי שמסגרת כזאת תמלא גם תפקידים שהמדינה אינה ממלאת במסגרת חובותיה ולא תכהן רק כסיעה בפרלמנט של אותה מדינה.