מדוע אין צעירים במחאות המחנה הליברלי: האלטרנטיבה נדחקת לשוליים

במהלך המלחמה האמריקאית-ישראלית באיראן, ובכל שבת, הפגינו בכיכר הבימה נגד מדיניות המלחמה של הממשלה. המפגינים טענו, ובצדק, שמלחמה אימפריאליסטית באיראן לא תקדם את הביטחון של הישראלים, ובטח לא תעזור לעם האיראני להשתחרר מכבלי הדיכוי שלו. כלום ישנו אזרח ישראלי שמרגיש היום בטוח יותר מאשר לפני המלחמה עם איראן? אני בספק רב. בפועל המלחמה עזרה רק למעגל של מקורבים בשלטון בישראל, בארה"ב ובאיראן להמשיך ולבצר את שלטונם, וכן לחברות הנשק להפיק רווחים היסטוריים.

ההפגנות נגד המלחמה היו מרשימות ומרגשות. מה שהתחיל מקבוצת פעילים קטנה שספגה מן ההתחלה אלימות ומעצרים, גדל משבוע לשבוע בשיעור רב, עד שבהפגנה שהתקיימה לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש עם איראן הגיעו אלפים. לעלייה המשמעותית במספר המפגינים עזרה כמובן האלימות המשטרתית המתוקשרת נגד המפגינים ופסיקת בג"ץ שבאה בעקבותיה. אבל יותר מכל היו אלה המפגינים, הצעירים ברובם, שהתעקשו לא לשתוק מול מכונת המלחמה וההשתקה.

עם הפסקת האש, בשבת ה-18 האפריל הגעתי לכיכר הבימה כדי להשתתף בהפגנה. ציפיתי להגיע שוב להפגנה זועמת ונחושה נגד מדיניות הממשלה ונגד מלחמת הנצח, אך הופתעתי לרעה. כיכר הבימה, ששבועות לפני כן הייתה מלאה במפגינים צעירים, נתמלאה שוב במפגינים מבוגרים אם לא לומר קשישים. על בימת ההפגנה התקיים טקס זיכרון לחיילים שנהרגו במלחמה ולנרצחי טבח 7 באוקטובר. המסרים שזעקו שבוע לפני זה המפגינים בהבימה נגד הכיבוש, נגד מדיניות המלחמה, נגד טרור המתנחלים ובדרישה לשוויון מהותי נעלמו, ובמקומם חזרו המסרים מלפני המלחמה: הדרישה (הצודקת) לכינונה של ועדת חקירה ממלכתית שתעשה צדק עם הנרצחים והדרישה (המטופשת) לגיוס חרדים.

אותם מסרים ישנים

 את חזרתי הביתה ליוותה תחושת מועקה קשה: איך אחרי עוד מלחמת שולל (בתוך מלחמת שולל גדולה בת שלוש שנים) שהובילה לאובדן של חיי אדם ולמחיר כלכלי אסטרונומי, ממשיכות "תנועות המחאה" לדקלם אותם מסרים ישנים? האם הם לא שמים לב למחסור הבולט במפגינים צעירים שהיו מגיעים פעם להפגנות? ואם כן, איך הם לא חושבים שהגיע הזמן להחליף דיסקט או לכל הפחות  לשנות כמה מהמסרים?

נזכרתי במאמרו של ח"כ לשעבר עפר שלח "הצעירים בישראל הם הכי זקנים בעולם" שפורסם ב"הארץ" (15.4). מאמרו של שלח נכתב בצל הצטרפות יונתן שלו, מייסד ארגון המילואימניקים "כתף אל כתף", למפלגתו המסתורית של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, ובצל ניצחון האופוזיציה בבחירות בהונגריה שנזקף לזכותם של הצעירים.

 שלח מבקר בצדק  "תנועות צעירים" כמו תנועתו של שלו וכמו מרבית אגודות הסטודנטים בישראל. הוא טוען שאותן תנועות שהוקמו בעקבות המלחמה מראות שגם אחרי הבחירות הקרובות, אם תהיה החלפת שלטון, אין לצפות לשינוי של ממש בתודעה הישראלית. לדבריו "במניפסטים של 'תנועות הצעירים' ניתן למצוא את השילוש האורווליאני 'מלחמה היא שלום, עבדות ('שירות') היא חירות, בערות היא כוח". הם תומכים במלחמה, כל מלחמה, ושירותם הצבאי הוא תו התקן שלהם. הרעיונות הכלכליים הם גרסה מדוללת של ימין משנות ה-80: מדינת הרווחה תומכת בעיקר בחרדים ובערבים. אין אפילו מילה על הכיבוש, כי זה 'מפלג'. השפה שלהם כל כך זקנה, והמסר העולה ממנה הוא שכולנו (בניכוי ערבים וחרדים) בעצם בסדר כי 'היינו יחד בנגמ"ש'".

דבריו של שלח הם כתב אישום חריף נגד צעירים רבים בישראל ההולכים ככבשים פועות לעבר עתיד מעורער וחסר יציבות – העיקר שכולם ישרתו בצבא הכיבוש. אך במאמרו היו חסרים אלמנטים חשובים ומהותיים: מדוע הצעירים הם כאלה ומה תפקידם של המבוגרים?

מה מכירים הצעירים

אני כאן כדי להזכיר: אנחנו הצעירים "בילינו" את מרבית חיינו תחת שלטון נתניהו ו"זכינו" לראות מולו אופוזיציה ציונית רופסת וחסרת מעוף. למפלגות המרכז, ובראשן מפלגתו לשעבר של שלח "יש עתיד", תפקיד מהותי בחוסר הדמיון הפוליטי של רבים מהצעירים בישראל. אותן מפלגות שהפכו כה פופולאריות בעשור הקודם, ולצערנו עדיין ממשיכות לסחוף המונים בעזרת תרדמת פוליטית, התעקשו להתנחמד אל השלטון: הן תמכו בכל מלחמות נתניהו ופרסמו באופן קבוע מסרים ימניים במחשבה שכך הן יצברו פופולאריות (רמז: זה לא עובד).

אך לא זו בלבד שמפלגות אלה התעקשו שלא להציע חלופה של ממש לאזרחי ישראל, הן גם שבו ותקפו את האלטרנטיבה היחידה הקיימת כיום בכנסת — חד״ש. בעת שמפלגות המרכז השונות מציעות לנו עוד מאותו הדבר — מלחמות, רק עם חיילים חרדים, ופחות שחיתות — חד״ש מציעה בעקביות עתיד אחר לישראלים: סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית ושוויון אזרחי; ובתמורה שגשוג, ביטחון וקבלה אזורית מצד מדינות ערב השכנות.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להצטרפותם של עוד ועוד צעירים לשורות חד"ש ומק"י. עוד ועוד בני נוער מצטרפים לברית הנוער הקומוניסטי ותאי הסטודנטים של חד"ש באוניברסיטאות גדלים מיום ליום. תהליך זה מלמד שצעירים רבים מחפשים חלופה אמיתית למציאות הפוליטית ואינם מוכנים להסתפק בשינויים המינוריים שמציעות להם שאר מפלגות האופוזיציה. בחד"ש ובמק"י עדיין ישנם חסמים המונעים שילוב רחב יותר של צעירים במוסדות המפלגה. אך לאור המספר הגדל של צעירים שהצטרפו, נעשו צעדים משמעותיים. בראשם – המספר חסר התקדים של צעירים וצעירות שנבחרו לוועד המרכזי של מק"י.

מפלגות המרכז, תנועות המחאה ותנועות הצעירים מקרינות למרחב הציבורי בישראל העדר מעוף ודמיון פוליטי. הן מציעות לנו עוד מאותו הדבר. אך בניגוד לצעירים שנולדו למציאות שבה בקושי יש חלופה, המבוגרים בחרו ללכת בתלם ולהעלים את החלופה. במציאות כזאת תפקידו של השמאל העקבי בהובלת המאבקים משמעותי מאי פעם.