הדרך למסר עוברת בעיר דוד: טא-נהסי קואטס בארץ הקודש

ספרו החדש של טא-נהסי קואטס – מההוגים השחורים החשובים בעולם – בכלל מתחזה לספר על כתיבה. אולם "המסר", שראה לאחרונה אור בעברית, הוא למעשה ספר פוליטי חד ומרתק. בתירוץ של איסוף טיפים עבור כותבים מתחילים, קואטס מטייל בין חופי סנגל לקולג'ים בארצות-הברית, ובסופו של דבר גם מגיע אלינו – אל ההתנחלויות בחברון, ואל ההפגנות בקפלן.

נקודת המוצא הרעיונית של קואטס היא התמודדות עם "הכוח השחור". אידיאולוגיה זו, שקמה בתגובה לדיכוי הגזעי העמוק בארצות-הברית, מדגישה את התרבות האפרו-אמריקאית ומקדשת פנתיאון שחור ורדיקלי, שמתחיל במצרים העתיקה ונגמר בראפרים עכשוויים. קואטס מזדהה עם גישה זו, אך גם מבין את הבעיות בה – שכן כמו כל תפיסה לאומית, גם "הכוח השחור" בורא מיתוסים כוזבים ומהווה פוטנציאל לאי-צדק.

כדרכה של כל מסה, השאלה שבבסיס הספר היא גם אישית. אביו של קואטס היה פעיל ב"פנתרים השחורים", ולכן הוא גם העניק לבנו שם מצרי עתיק. מכאן שההתחבטות של קואטס ביחס ל"כוח השחור" היא גם ויכוח בין-דורי. וכדרכו של כל מסע, קואטס עובר בספר תגליות ושיטוטים מרובים.

אחד המיתוסים המרכזיים בלאומיות האמריקאית השחורה הוא הדימוי של ספינות העבדים, שיצאו מהאי גורה שלחופי אפריקה והגיעו אל דרום ארצות-הברית. בנסיון להבין את המיתוס הזה, יצא קואטס לסנגל. ולאחר שהוא ביקר שם, המשיך קואטס לפלסטין.

המרחב שבין הים לנהר משמש כמעבדה רעיונית עבור קואטס. החשש העיקרי שלו מ"הכוח השחור" הוא שהלאומיות השחורה יכולה לייצר עליונות לאומנית חדשה, במסגרתה אפרו-אמריקאים יהיו עיוורים לדיכוי או אף ידכאו קבוצות אחרות. ומבחינת קואטס, אין דוגמא טובה יותר ללאומיות שהפכה מדוכאים למדכאים מהציונות – שבתהליך התממשותה, הפכה את קרבנות האנטישמיות למקרבני העם הפלסטיני.

בתחילה, קואטס מתרשם מהמסורת המדומיינת שהנחיל לו אביו: הוא דווקא נהנה, להפתעתו, מהביקור באי גורה. את הנזק שמסורות לאומיות מדומיינות יכולות לייצר קואטס מגלה רק כשהוא מטייל בירושלים. קואטס מזדעזע, לדוגמא, כשהוא מבקר ב"עיר דוד", אתר שנסמך על ראיות ארכיאולוגיות מפוקפקות ביותר ומשמש כתירוץ לגירוש פלסטינים מבתיהם.

פעילי שוברים שתיקה, אקטיביסטיות פלסטיניות ודגלי ישראל ורודים מהפגנות נגד הממשלה מופיעים כולם בספר. הם מעוררים את קואטס לא רק להתנגד לנישול העם הפלסטיני, אלא גם לפתח ולהעמיק את מושג הצדק שלו. למשל, ההכרה בכך שחייל ישראלי שחור יכול להתעמר בפלסטיני בהיר מאפשרת לקואטס להדגיש שבישראל הדיכוי לא מבוסס על צבע עור. כך, הוא מבקר בעדינות את התפיסה שתמיד מעמידה במרכז אפלייה גזעית, שרווחת בשמאל האמריקאי.

במובנים רבים, "המסר" מזכיר את One Day, Everyone Will Have Been Against It מאת עומאר אל-עקאד. גם ספר זה הוא מסה אמריקאית אישית ופוליטית שזכתה לאחרונה להצלחה כבירה, וגם ספר זה משתמש בפלסטין כבסיס למחשבה מוסרית. שני הספרים ביחד מוכיחים שפלסטין אכן הפכה ל"וייטנאם של זמננו" – כלומר, לסוגיה בינלאומית שמעצבת דור שלם של מחשבה שמאלית ומחאה.

יש לברך את הוצאת "ספרי נובמבר" על התרגום של קואטס לעברית. אין אף הוצאה ישראלית אחרת שמקבלת על עצמה את כללי ה-BDS, ושבה מתנגד כה חריף למשטר הישראלי היה יכול לפרסם תרגום עברי לספרו. עצם התרגום לעברית מגלם הן התנגדות חשובה לאלימות הישראלית והן נסיון מבורך לחבר את הציבור הישראלי למחשבה רדיקלית בולטת בת-זמננו, ולכזו שקשורה בו בפרט. כעת ניתן גם להזמין את הספר כתשורה בקמפיין מימון ההמונים לתמיכה בתרגום ספרה האחרון של הסופרת סאלי רוני, שמובילה ההוצאה.

ובכל זאת, הספר לא חף מבעיות. ראשית, חרף ביקורתו הרבה על מולדתו, קואטס לוקה באמריקניזם כבד, ובוחן הכל ביחס לארצות-הברית. לדוגמא, הוא מפריז לגמרי כשהוא כותב שהמודל של החלוצים בארץ היה המתיישבים באמריקה. ברור לכל שהאתוס האמריקאי השפיע על הציונים הראשונים הרבה פחות מגורמים שקואטס כלל לא מזכיר בספר, כמו הלאומיות המזרח-אירופית, הסוציאליזם הרוסי או הדת היהודית. כמו כן, יש כמה וכמה חריקות בתרגום.

הספר בפירוש לא נכתב לקהל ישראלי. מושגים מעולם ה"כוח השחור" לא ממש מבוארים בו, ובמקביל קואטס מסביר דברים שכבר ידועים לקורא הישראלי, כמו המחסומים והכבישים הנפרדים בגדה. אך השורה התחתונה של הספר היפה והמחכים – שנאמרת ביחס ללאומיות השחורה בארצות-הברית – יפה מעין כמוה גם לנעשה במחוזותינו. "יש לנו זכות למסורות המדומיינות שלנו, למקומות המדומיינים שלנו, והמסורות והמקומות האלה חזקים יותר מכול כשאנחנו מודים בכך שהם מדומיינים."