מי"ל פרץ עד שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים: היידיש היא שפה וגם מקלט ותקווה

בחודש מאי אנו חוגגים את היידיש: מציינים את יום הולדתו של יצחק לייבוש פרץ ואת יום פטירתו של שלום עליכם, שניים מעמודי התווך אשר היו – יחד עם מנדלי מוכר ספרים – הסופרים המכוננים של ספרות היידיש המודרנית. אם מנדלי היה ה"סבא", הרי שפרץ היה ה"אב" ושלום עליכם ה"בן", ויחד הם ייסדו שושלת ענפה שנתנה כנפיים לשפה מודרת זו.

מאי הוא גם חודש הולדתו של המשורר העממי הנערץ מרדכי גבירטיג, הנודע בשירו "העיירה בוערת", שנרצח בגטו קרקוב בידי מרצח נאצי. יום הרצח הוא גם יום פטירתו של הפילוסוף, הסופר והמהפכן הסוציאליסטי חיים ז'יטלובסקי, הנשיא הראשון של איקו"פ – ייִדישער קולטור-פֿאַרבאַנד, האיגוד לתרבות יהודית הבינלאומי שהוקם בפריס ב-1937 בידי אנשי רוח יהודים קומוניסטים ושמאליים. 

היידיש היא הרבה מעבר לשפה; הנסיבות ההיסטוריות הפכו אותה לזהות תרבותית עמוקה של התנגדות, של הישרדות ושל תפיסת עולם ייחודית שפיתחו אותם יהודים. היידיש היא אחת משפות העם היהודי, כפי שנקבע בוועידת צ'רנוביץ ב-1908. חמה, אינטימית ורגשית – היידיש מזוהה לרוב עם המשפחה וזיכרונות הבית; היא מרגשת ומתוקה, מרכיב בזהות, עצמאית ושונה מכל זהות אחרת. אומרים שיש לה את המעלה של "לצחוק בעין אחת ולבכות בשנייה".

היידיש ככלי התנגדות

בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20, היגרו המונים מהעיירות הקטנות בערבות רוסיה ומזרח אירופה (ה"שטעטל") או מהסמטאות העירוניות החשוכות בערים למערב אירופה ולאמריקה, בעיקר לארה"ב ולארגנטינה. במדינות אלה הפכה היידיש כלי של התנגדות, של שימור הזהות מול עולם שהיה זר למהגרים לחלוטין ולעיתים אף עוין. לכן, רבים מציינים שהיידיש היא "חכמה", כי היא יודעת מתי לשתוק.

בשל העובדה שרוב היהודים האשכנזים חיו בתקופה ובאזור של גבולות משתנים (היום פרוסיה, מחר פולין, לאחר מכן רוסיה או אוסטרו-הונגריה), השפה התגבשה כתערובת מרתקת של גרמנית עתיקה, עברית, ארמית ושפות סלאביות (רוסית, פולנית). לכן, אין פלא שהיא יצרה תודעה גמישה, פתוחה וקוסמופוליטית, הנוטה לפתור שאלה באמצעות מענה בשאלה אחרת – מה שמרמז על חשיבה מורכבת, דיאלקטית ורפלקסיבית.

היידיש היא שפתו של העם, של השוק, של הסדנה והמטבח, של עקרת הבית והפועל, של הסוחר הקטן, האיכר, הסטודנט והצעיר. היא הייתה ה"לינגווה פרנקה" ברחובות, שפת המחאה, הבדיחות והרכילות. היא הייתה דרך התקשורת בין אנשים שלא חלקו את השפה השלטת, ואפשרה חילופין כלכליים, תרבותיים ורגשיים. היא הייתה שפת האהבה, החיבה, התלונה, ההאשמה והמאבק. היא הופיעה בשירים, מניפסטים פוליטיים, חוזים, שירים, עיתונים יומיים וספרים. הרחק מבתי הכנסת – שם שלטה העברית שדוקלמה אך לעיתים קרובות משמעותה לא הובנה – היידיש הייתה השפה החילונית, הדמוקרטית והעממית שכולם דיברו, גם אלה שלא ידעו קרוא וכתוב.

מנדלי, פרץ ושלום עליכם ידעו לקלוט בעומק ובמורכבות פשוטה את נשמת האדם, עמך, הסובל והנרדף ולהביאה אל הספרות והשירה. הם לא היו נייטרליים; הם היו מחויבים לזמנם ולמאבקים למען שחרור חברתי ולחירות, תוך שהם מתארים באהבה את חיי היומיום של האנשים הפשוטים, את סיפורי ההישרדות הקטנים בעולמות קשים של תמורות כלכליות ואידיאולוגיות, של עולם שקרס בעת שעלה שחר חדש. לאפליה שחוו כיהודים נוספו קשיי הקפיטליזם הפראי שחולל מתחים חדשים, אישיים וחברתיים כאחד.

היידיש מעולם לא נשכחה

רצח העם שביצעו הנאצים במלחמת העולם השנייה חיסל למעשה את רוב דוברי היידיש. מתוך ששת המיליונים שנרצחו, הרוב המכריע דיבר יידיש. זו אחת הסיבות להיעלמותה הכמעט מוחלטת ככלי תקשורת יומיומי. אם נוסיף לכך את ההחלטה הפוליטית של מנהיגי מדינת ישראל לכפות את העברית על פני שפות אחרות של היהודים (כמו יידיש, ערבית-יהודית ולדינו), נוכל להבין מדוע היום היידיש הפכה כמעט (אני מדגיש, כמעט) שפה מתה.

אבל אין לקשור את היידיש רק לעצב או לאבל. הקשר שלה הוא לזיכרון של משהו שהיה ולא יהיה עוד, משהו שנשמע נוסטלגי ונעים, אך גם של התנגדות עיקשת ומאבק על כבוד. הלוחמים האנטי-נאציים בגטאות, ביערות ובמחנות נלחמו ביידיש; פעילי האיגודים המקצועיים נאבקו ביידיש; עיתונאים, משוררים וזמרים יצרו ביידיש.

למרות שנרדפה והושתקה מעולם לא נשכחה. היידיש שורדת כמעוז וכמקלט לתרבות יהודית אלטרנטיבית, חילונית, מעין קשר בין עבר, רומנטי ואידיאלי לעיתים, לבין ההווה. כפי שפרץ כינה זאת: "די גאָלדענע קייט" (שרשרת הזהב) – גשר, דרך להבין ולפרש את היקום, קבוצה של ערכים ומושגים מתוך הקהילה, הסרקסזם והחוסן מול הקשיים. היידיש הייתה מדינה ללא טריטוריה, ללא צבא, ללא משטרה, ללא מטבע וללא שליטים. הייתה ועודנה העם עצמו. ביידיש  נפוצה מאוד הברכה "שלום עליכם", שעליה עונים "עליכם השלום". זה ביטוי של הרמוניה שמשמעותו המילולית היא "השלום יהיה עמך".

חמדנותו ואכזריותו של הקפיטליזם היא אינסופית: פלישות צבאיות, הפצצות, רעב, חסימות ומניפולציות של מידע. אנו חיים במלחמה מסוג חדש, היברידית ואסימטרית, המשתוללת בקנה מידה עולמי בעזה, בלבנון, באיראן, באוקראינה ועוד. הרוב צופים בה ברשתות ובטלוויזיה, אך רואים אותה "מעובדת" לפי אלגוריתם שמכתיב לנו איך להסתכל. בסופו של דבר, איננו רואים את האמת לאמיתה, אלא את ה"אמת" שרוצים להראות לנו. בין יתר הסיבות – שרובן רגשיות – שבגללן אנו מוקירים את היידיש, היא העובדה שמדובר בשפה שלא היה בה מקום למילים "נשק" או "צבא". כך אנו חוזרים ואומרים: "שלום עליכם", בתקווה שיענו לנו "עליכם השלום". כי אנו רוצים ופועלים למען השלום. לא שלום של בתי קברות, ולא "פאקס אמריקנה" שנכפה בכוח הזרוע, ולא שלום של הכנעה. דרכה של היידיש הייתה שונה וכך גם דרכנו.