די למלחמה: הערות שוליים בספרו החדש של אורי יואלי "מעיין פלאים"

"מעיין פלאים", ספרו החדש של אורי יואלי (הוצאת "דפוס בית"), הוא החלק השני של "פרויקט המשפחה". במסגרתו מתחקה יואלי אחר גורלות משפחתיים תוך שילוב בין כתיבה מסאית להיסטוריה פופולרית. הפעם יצא יואלי למסע בעקבות סבתא יודית. המסע מתחיל ברמת השרון של שנות השבעים, קופץ למילאנו ומגיע עד לעיירה גרמנית נידחת במאה ה-19. על רקע כל ההסתעפויות המשפחתיות הללו, אך טבעי שהספר ראה אור בהוצאה המשפחתית של יואלי עצמו, "דפוס בית", שהיא חלק מהגל המתרחב והמבורך של הוצאות עצמאיות וביקורתיות.

אחד המושגים החמים היום בחקר ההיסטוריה הוא "החריג הנורמלי" (Exceptional normal). מונח זה מתאר דמויות מיוחדות ויוצאות דופן, אך שהחריגוּת שלהן נורמלית במובן זה שהיא משקפת את ההיגיון העמוק של סדר חברתי מסוים. לדוגמא, ב"הגבינה והתולעים", הספר הנודע ביותר באסכולת המיקרו-היסטוריה, חקר ההיסטוריון השמאלי קרלו גינצבורג את מנוקיו – איכר איטלקי שהוצא להורג בידי האינקוויזיציה. מחשבות הכפירה של מנוקיו אכן היו חריגות. אך מתוך הגיונן הפנימי, עלה בידי גינצבורג לפענח את האמונות העממיות ה"נורמליות" שרווחו בקרב מעמד האיכרים האיטלקי במאה ה-16. כך, התעמקות בחריגים הנורמליים פותחת צוהר לביקורת מעמיקה של יחסי הכוח בחברה.

משפחה חריגה נורמלית

באופן דומה, גם משפחת היילברון – המשפחה הייקית של סבתא יודית – היא משפחה "חריגה נורמלית". מצד אחד, היא חריגה בהיקף הטרגדיה שפקדה אותה: שלושה מבניה נפלו במלחמת העולם הראשונה; בן נוסף נפצע בה. יואלי לא הצליח לאתר שום משפחה יהודית-גרמנית ששילמה במלחמה זו מחיר כה כבד. מצד שני, החריגות הזו היא נורמלית, שכן ניתן להקיש ממנה על הווי החיים של הבורגנות היהודית-גרמנית בפתח המאה העשרים.

לאחר שעברו מהעיירות אל הערים הגדולות, יהודים רבים בגרמניה הצליחו להשתלב במעמד הגבוה. עם הכסף באה האידיאולוגיה: בקדב יהודים אלה, שהודו למדינה שאפשרה את שגשוגם אך בו בזמן סבלו מהאנטישמיות הגוברת, חלה התעוררות לאומית. משפחת היילברון מגלמת בצורה מיטבית תופעה זו, שכן בניה התמסרו בכל ליבם לשתי תנועות לאומיות: ללאומיות הגרמנית, בשמה הם נפלו בשדה הקרב; וללאומיות הציונית, בשמה הם עשו ספורט ותיירו בארץ. כפי שיואלי מציין, באותה תקופה אידיאולוגיות אלה עוד לא עמדו בסתירה זו לזו.

באמצעות סיפורה של משפחת היילברון, מתאר יואלי  בפיוטיות רבה איך החלטות קטנות תלויות בפוליטיקה גדולה. הספר אינו מחקר שיטתי, אך זו מעלתו: כשיואלי מגלה פינה שמעניינת אותו – כמו הקלטות האופרה הראשונות, או בית הקברות היהודי בברלין – הוא מסתעף לעלילות צד מגניבות. ברגעים אחרים, שנראים ליואלי משעממים או לא חשובים, יואלי מדלג, ולפעמים אף כותב במפורש שהוא בוחר שלא לפתוח דלת כלשהי. מי שמחפש סקירה היסטורית מדוקדקת לא ימצא אותה כאן. אך דווקא החובבנות המחקרית חושפת את סקרנותו ותשוקתו העצומה של המחבר, שבגללן "מעיין פלאים", בעיני, הוא ספר מומלץ אף יותר.

אישי-פוליטי בין גרמניה לישראל

הספר מיועד לקהל הרחב, ובכל זאת נעשה בו שימוש תדיר באמצעי שמזוהה בדרך-כלל עם כתיבה אקדמית: הערות שוליים. ברם אצל יואלי הערות אלה אינן משמשות להפניה למקורות, אלא מהוות נדבך טקסטואלי נוסף המאפשר למחבר להתכתב באופן ישיר יותר עם מושאי מחקרו. נכון, הספר כולו אישי ופוליטי, אך בהערות השוליים שלו מגיב יואלי  בשנינות, בתפעלות ולפעמים אפילו בספקנות לשורות שהוא עצמו כתב, ומגלה פן אישי ופוליטי עוד יותר.

בהערות השוליים נחשפת שגרת חייו של המחבר: הרגלי הריצה, הטבעונות ואהבתו למשפחתו. במקביל, ההערות גם חושפות באופן טבעי ולא מתנצל את תפיסתו ההומניסטית והרדיקלית. זאת עם משפטים שמערערים על מושג הלאומיות המדכא והמלאכותי והמבקרים לעומק את ההיסטוריה הציונית המדממת. הערת שוליים אחת מתייחסת, כביכול, רק למלחמת העולם הראשונה, אך נחתמת כך: "אני מתעב מלחמות". בהערת שוליים נוספת כותב יואלי שכאזרח ישראלי הוא שותף לפשעים שישראל מבצעת בשטחים הכבושים ובעזה. כך, בהערות שמתכתבות עם תוכן הספר, עם המציאות וגם זו עם זו, משווה הספר בין גרמניה לישראל, מהרהר על מה שמותר ואסור להשוות, ומתנגד באומץ למלחמה.

בין הרובד האישי לרובד הפוליטי, בין הסיפור המשפחתי למיקרו-היסטוריה, בין ברלין לגבעת חיים איחוד ובין גוף הטקסט להערות הממוספרות, "מעיין פלאים" הוא הרהור מרתק ויפה. הספר מאיר הן את ההווה העגום והן את העבר שהוביל אליו.