ברומן "סטלה מאריס", ספרו של המחבר הלבנוני אליאס ח'ורי, אומר אדם לדליה: "הסופר צריך להיות עיוור, ואני לא עיוור". דליה משיבה לו: "אתה לא עיוור, אבל אתה אילם". יש להצטער כי בימינו מתגלים אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ואמנים רבים כעיוורים או כאילמים. העיוורים עסוקים בתדמיתם וביצירותיהם, ולכן אינם רואים את המתחולל סביבם. קשיי הנאבקים על הישרדותם אינם עומדים נגד עיניהם. האילמים, לעומתם, חוזים בעוולות ובפשעים וערים
השוויון בדמוקרטיות הבורגניות, כתב בזמנו מרקס, מתאפיין בפיצול האדם לשניים: האזרח ("האדם הכללי") ואיש החברה האזרחית ("האדם הפרטי"). האדם כאזרח נתפס כשווה זכויות אל מול המדינה, כלומר – שווה בפני החוק, בעל חירויות כגון חופש הביטוי, הזכות לבחור ולהיבחר ללא קשר למעמדו או מינו, וכן הלאה. "האדם הפרטי", לעומתו, מתקיים במרחב שבינו ובין בני האדם האחרים ("החברה האזרחית", בלשון מרקס, או, בלשון ימינו – תחום
בחיבורו "לשאלת היהודים" (1844) מצביע קארל מרקס על מוגבלותן של הצהרות זכויות האדם והחוקות הליברליות שהתקבלו בצרפת ובארה"ב במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18. זכויות האדם המעוגנות בהן, טוען מרקס, אינן אלא "זכויות האדם האגואיסטי, התלוש מעל רעהו ומן הקהילייה", הן אינן מתבססות "על זיקתו של האדם אל רעהו, כי-אם להיפך, על ניתוקו של האדם מרעהו". זכויות האדם הבאות לידי ביטוי בהצהרות הליברליות הן התקדמות
העובד מאזן מוחמד אבו חייט, תושב טירה בן 60, מת בשבת, 12 בדצמבר. הוא נפצע שלושה שבועות קודם לכן. מעסיקו הורה לו לקדוח בקיר חדר החשמל במרתף בניין בתל-אביב והוא התחשמל. אבו חייט הוא ההרוג ה-62 השנה בתאונות עבודה. נוסף לעשרות ההרוגים, נמנים עם הקורבנות מאות רבות של פצועים בכל הדרגות, ורבים מהם יסבלו מנכות קבועה שארית חייהם. את חייו של אבו חייט ואחרים אפשר
