fbpx

סרבני החיסונים מתנהגים כטרמפיסטים מובהקים ומזיקים לכולנו

מתנגדי החיסונים מקדשים את רצונו השרירותי של הפרט מול בריאותם ורווחתם של חבריו לקהילה

בחיבורו "לשאלת היהודים" (1844) מצביע קארל מרקס על מוגבלותן של הצהרות זכויות האדם והחוקות הליברליות שהתקבלו בצרפת ובארה"ב במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18. זכויות האדם המעוגנות בהן, טוען מרקס, אינן אלא "זכויות האדם האגואיסטי, התלוש מעל רעהו ומן הקהילייה", הן אינן מתבססות "על זיקתו של האדם אל רעהו, כי-אם להיפך, על ניתוקו של האדם מרעהו".

זכויות האדם הבאות לידי ביטוי בהצהרות הליברליות הן התקדמות גדולה ביחס לעבר, טוען מרקס, ויש לברך עליהן, אך במקום לראות בזולת שותף, הוא כותב, הן מקדשות את הניתוק והתחרות בין בני האדם. תפקיד המדינה הבורגנית, מרקס מסכם, להבטיח ולשמר את אותם נתק, תחרותיות ואנוכיות.

אחת הבעיות האופייניות לחברה הקפיטליסטית שבבסיסה אנוכיות ונתק המתבטאים ומעוגנים לעתים בזכויות כנ"ל, מכונה בספרות בשם "בעיית הטרמפיסט" (the free-rider problem). הכוונה למצב שבו אדם ("הטרמפיסט") נהנה מיתרונותיו של מאמץ חברתי משותף כלשהו מבלי שהוא תורם את חלקו. דוגמה ידועה היא בעל הון המתחמק מתשלום מס אך נהנה מהשירותים החברתיים והציבוריים שתשלומי המסים מממנים.

שלושה קשיים לפחות כרוכים בבעיית "הטרמפיסט". ראשית, עצם האנוכיות שבהתנהלות "הטרמפיסטית", יש שיאמרו פרזיטיות, מערער על העיקרון שקבע מרקס בחיבורו "ביקורת תוכנית גותהא": "כל אחד כפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו"! במילים אחרות, "הטרמפיסטיוּת" מנוגדת לחלוקה הצודקת של משאבי החברה, דהיינו – היא חותרת תחת הצדק החלוקתי.

שנית – הטרמפיסטיוּת פוגעת בשותפות החברתית ומקריבה את טובת הכלל על מזבח האינטרס הצר של הפרט. ראוי לשים לב: לא מדובר בהקרבת טובת הכלל על מזבח זכותו של הפרט, אלא על מזבח האינטרס האנוכי שלו.

והרי על מה נסובה ביקורתו הנ"ל של מרקס על משנת הזכויות הליברליות? על התפיסה הליברלית המזהה "זכות" עם "אינטרס" ו"אינטרס" עם "רצון", זיהויים שרחוקים מלהיות מובנים מאליהם (סטיבן לוקס, הוגה בן זמננו, טוען שעפ"י המרקסיזם הזכויות הליברליות למעשה מנוגדות לאינטרס האמיתי של הציבור בכלל ושל המעמדות המנוצלים בפרט).

לפיכך, שלישית, ובניגוד גמור למשנה הכלכלית של אדם סמית, אבי החשיבה הקפיטליסטית, השוק החופשי אינו יוצר הרמוניה בין האינטרס של הפרט (המזוהה אצל סמית עם חירותו וזכויותיו הליברליות) לבין טובת הכלל, אלא להיפך: הוא זה שדווקא יוצר התנגשות ביניהם עד כדי משחק סכום אפס בו ניצחון האחד משמעו תבוסת השני, ולהיפך.

סרבני החיסונים לקורונה מתנהגים כטרמפיסטים מובהקים: הם נהנים מיתרונות החיסון אך מסרבים לשלם עבורו – במאמץ, זמן, ובעיקר בלקיחת סיכון מזערי אל מול סכנת ההדבקה. אותם סרבנים – במודע או שלא, ביוהרה או בתום לב – נהנים מהתחסנות של אחרים המקטינה באופן משמעותי את שיעורי התחלואה והמוות בחברה ככלל (של המחוסנים ושל הבלתי מחוסנים כאחד), וזאת מבלי שנקפו אצבע כדי לתרום לכך.

יתרה מכך, בסירובם להתחסן מבטאים חלק מדוברי הטרמפיסטים תפיסה אותה, כפי שראינו, ביקר מרקס כתפיסה בורגנית אנוכית, כזו המקדשת את "זכויות האדם האגואיסטי, התלוש מעל רעהו ומן הקהילייה".

שהרי את מה הם מקדשים אם לא את רצונו השרירותי של הפרט אל מול חבריו לקהילה, בריאותם ורווחתם? בשם חירות הפרט המופשטת, מבקש לו הטרמפיסט את הזכות להקריב את זולתו ואת רווחת החברה כולה, ובכך אף מחריף את המתח המובנה ממילא בחברה הקפיטליסטית בין האינטרס הצר של היחיד לבין טובת הכלל.

נשאלת השאלה, איך ראוי להתמודד עם בעיית הטרמפיסטיות? אכן ישנה כאן דילמה לא פשוטה. מחד גיסא, לגיטימציה ציבורית לסרבנות החיסונים והימנעות מהתמודדות עמה מנוגדות באופן חריף לטובת הכלל וחותרות תחת הסולידריות החברתית. מאידך גיסא, הטלת סנקציות על המסרבים פוגעת בזכויות הפרט הליברליות, נותנת בידי המדינה עוד כוח דיכוי מסוכן, ועשויה להפוך לחרב פיפיות ממנה כולנו ניפגע.

בחיבורו "הטרגדיה של נחלת הכלל" עוסק גארט הרדין בפרדוקסים מסוג זה וטוען שאין להם "פתרונות טכניים", כלומר, בחברה הקיימת (על מבַנה הכלכלי, המשטר הפוליטי ומערכת הערכים שבה) אין אפשרות לפתור אחת ולתמיד את המתח שבין טובת הכלל לזכויות הפרט.

ובלשוני שלי – כל פיתרון שיינתן במסגרת הסדר הקפיטליסטי יהיה פגום; הוא יהיה יחסי ולא מוחלט, חלקי ולא אידיאלי. במקום לחפש מניעה מוחלטת של פגיעה בזכויות הפרט או בטובת הכלל, צריך לשאוף לאיזון הראוי – לא רק בין זכויות הפרט לבין טובת הכלל אלא גם בין זכויות פרט מסוימות (חופש התנועה, למשל) לבין זכויות פרט אחרות (הזכות לבריאות, הכוללת כמובן את הזכות שלא להיחשף לנשאים ולהסתכן בהידבקות). בשורה תחתונה, המטרה היא להגיע לפגיעה מידתית ומינימלית.

כפיית חיסונים עומדת בניגוד לבעלות האדם על גופו ולזכותו עליו המעוגנים בחוק הבינלאומי, באמנות שונות ואף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך ידוע שעיקרון זה איננו מוחלט. במדינות מתוקנות רבות אסורה, למשל, המתת חסד, או, להבדיל, מכירת אדם את איבריו שלו או את עצמו לעבדות.

האם יש בכך פגיעה בעיקרון הזה? אין בכוונתי לתת כאן "פתרון טכני", שהרי אין כזה, אלא רק להצביע על הבעייתיות של הסוגיה ועל מגבלות המענה לה. מן הסתם, כל מקרה צריך להיבדק לגופו, תרתי משמע. כנ"ל לגבי הטלת מגבלות (תנועה, למשל) על סרבנים טרמפיסטים בעניין הקורונה. כדי לנתח את הסוגיה אקח לשם השוואה את נושא תשלום המסים שהוזכר קודם.

אפילו בקרב ליברטריאנים הסוגדים לזכות הקניין "הטבעית" כביכול, ישנה הסכמה רחבה כי מידה מסוימת של מיסוי הכרחית לקיום החברה. כפי שגביית מסים צריכה להימדד בעיקרה עפ"י חיוניותה לרווחת החברה ובעיקר למוחלשים שבה, ופחות עפ"י מידת ההתערבות בקניינו של מאן דהוא, כך נכון יהיה למדוד את הגבלת סרבני החיסונים ע"פ מידת תרומתה לבריאות הציבור ובעיקר לאוכלוסיות בסיכון, ופחות ע"פ מידת ההתערבות ברצונו או בבחירותיו של הטרמפיסט. זה, לטעמי, צריך להיות הקריטריון לגיבוש המדיניות כלפי סרבני ההתחסנות. הוא שומר על איזון ראוי בין טובת הכלל לזכויות הפרט ואף תורם לחיזוקה של הלכידות החברתית והאזרחית ההכרחית לחברה מתוקנת ודמוקרטית.

מבצע חיסונים נגד נגיף הקורונה (צילום: מד"א)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן