יום האישה: בין שלטון ההון לשלטון האון

השוויון בדמוקרטיות הבורגניות, כתב בזמנו מרקס, מתאפיין בפיצול האדם לשניים: האזרח (“האדם הכללי”) ואיש החברה האזרחית (“האדם הפרטי”). האדם כאזרח נתפס כשווה זכויות אל מול המדינה, כלומר – שווה בפני החוק, בעל חירויות כגון חופש הביטוי, הזכות לבחור ולהיבחר ללא קשר למעמדו או מינו, וכן הלאה. “האדם הפרטי”, לעומתו, מתקיים במרחב שבינו ובין בני האדם האחרים (“החברה האזרחית”, בלשון מרקס, או, בלשון ימינו – תחום השוק בו שולטת התחרות “החופשית”) ואינו נהנה משוויון כלל. בעוד ש”האדם הכללי” מתקיים במרווח המצומצם למדי שבאינטראקציה בינו ובין מוסדות המדינה, הרי שדווקא “האדם הפרטי” מתקיים בכל יתר תחומי החיים; בזמן שהאזרח מהווה בדמוקרטיה הבורגנית יותר דמות מופשטת של אדם “אידיאלי” המחובר לשאר בני החברה ופועל איתם בצוותא, הרי זה דווקא באותו תחום המכונה “פרטי” בו מתקיים האדם הממשי, הקונקרטי – בביתו, במקום העבודה ובשעות הפנאי – שם הוא אינו נתפס כשותף אלא כמי שמגביל את זולתו ומתחרה בו. לכן, זכויות אמיתיות ושחרור מלא מחייבים שוויון של האדם הקונקרטי, בחייו היומיומיים הממשיים. וכאן בדיוק מתחברות להן המעמדיוּת והפטריארכיה, שלטון ההון ושלטון האון.

החברה הבורגנית היא חברה מעמדית ופטריארכלית בה ההפרדה הנ”ל בין “הכללי” ל”פרטי” היא המפתח לאי השוויון. תחת מעטה השוויון בפני החוק והאזרחות השווה (שוויון פוליטי) מתקיימים למעשה אי שוויון מעמדי בין עובדים לבין בעלי ההון המעסיקים אותם, ואי שוויון מגדרי בין נשים לבין גברים. כן, עובד ומעביד, אישה וגבר, כולם כאזרחים יכולים לבחור ולהיבחר בבחירות בדמוקרטיה הבורגנית, אך בכל שאר תחומי החיים הם – כ”אנשים פרטיים” וממשיים – בלתי שווים בעליל.

בעוד שאי השוויון המעמדי נובע מהיחס לאמצעי הייצור means of) production), אי השוויון המגדרי נובע במידה רבה מהיחס לאמצעי ההתרבות (means of reproduction); באמצעי הייצור שולט המעמד השליט, ובאמצעי ההתרבות שולטים הגברים, מאז שהתגבשה ההפרדה בין התחום הציבורי (עמו מזוהים הגברים) לבין התחום הפרטי (עמו מזוהות ואליו אף מוגבלות הנשים). כפי שהבהיר פרידריך אנגלס בחיבורו “מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה” (1884), ההבחנה בין שני התחומים וחלוקת העבודה המגדרית ביניהם היא תוצאה של שילוב בין שני דברים – התפתחות כוחות הייצור וחלוקת העבודה, ויכולת ההולדה של האישה. וכך כתב אנגלס:

בהתאם לחלוקת-העבודה שהיתה נהוגה אז במשפחה נפל בחלקו של הגבר התפקיד להמציא את המזון ואת מכשירי-העבודה הדרושים לכך, הווה אומר נפלה בחלקו גם זכות-הקניין במכשירי העבודה; במקרה של פירוד, הוא נטלם עמו […] הגבר אחז בהגה גם בבית, ואילו האשה הושפל קרנה, היא נהפכה לשפחה, עבד לתאוותו ומכשיר ללידת ילדים גרידא. […] שלטון-היחיד של הגברים שאך-נתכונן – תוצאתו הראשונה מתבטאת עתה בהתהוות צורת ביניים של משפחה פטריארכלית […] משפחה אחת הכפופה לשלטון-האב של ראש המשפחה.

בתא המשפחתי הפטריארכלי התבססה חלוקת עבודה לפיה הגבר הוא היוצא מן הבית כדי לפרנס את המשפחה, ואילו תפקידה של האישה הוא ללדת ולעשות את עבודות הבית (ללא שכר). כך צבר הגבר מקבל המשכורת שליטה מטריאלית ותודעתית בתא המשפחתי, ואילו האישה הפכה למעין אמצעי ייצור בעצמה – מכונה בבעלות הגבר שתכליתה “ייצור” צאצאים. במובן זה, חלוקת העבודה בתא המשפחתי ושליטת הגבר בתוכו אינם אלא השתקפות של יחסי המעמדות בחברה כולה. כדברי אנגלס:

נמצא, כי המשפחה המונוגאמית, – כל-אימת שהיא עומדת בנאמנותה למקורה ההיסטורי ושלטון-היחיד של הגבר מביא לכלל ביטוי מפורש את האנטאגוניזם המובהק שבין הבעל והאשה, – מגוללת לפנינו בזעיר-אנפין יריעה של אותם הניגודים והסתירות, שבמעגלותיהם נעה החברה מאז נתפלגה למעמדות עם בוא הציביליזציה, באין-יכולת להתירם ולהתגבר עליהם.

אם כן, שחרור האדם מכבלי עבדותו המעמדיים אינו רק שחרור העובדים מכבלי מעסיקיהם, אלא גם שחרור הנשים מכבלי המשפחה הפטריארכלית. ההבחנה הליברלית הבורגנית בין האישה כאזרחית לבין האישה בביתה או במקום עבודתה אינה יכולה להביא לשחרור מלא ואמיתי של הנשים, בדיוק כפי שההבחנה בין העובד כאזרח לבין העובד בשוק אינה יכולה להביא לשחרורו המלא והאמיתי של מעמד הפועלים. בשני המקרים, זה של האישה וזה של העובד, דרוש שינוי רדיקלי שבבסיסו דמוקרטיזציה של מקומות העבודה ושל התא המשפחתי. ואת זה בדיוק מציע הסוציאליזם, ורק הוא. כדברי שארל פורייה, הסוציאליסט האוטופיסטי שטבע את המונח “פמיניזם”, “קידמה חברתית ושינויים היסטוריים מתרחשים בזכות התקדמות הנשים לחירות […] הרחבת הזכויות הניתנות לנשים היא העיקרון הכללי לכל קדמה חברתית”.