הצבא הוא התגלמות הפטריארכיה: סירוב לשרת בו הוא הצעד הפמיניסטי המתבקש והעקבי ביותר

"כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר", הצהירה אנני אוקלי בשיר המפורסם מהמחזמר אנני אוקלי אשת לפידות, ששמו האמיתי הוא: אנני, קחי את האקדח שלך (Annie Get Your Gun). עבור רבים, השורה הזו מבטאת את הפמיניזם במיטבו: קריאת תיגר נשית על העליונות הגברית, דרישה לשוויון הזדמנויות באמצעות ההוכחה שנשים יכולות לאחוז ברובה, לירות במטרה ולהצטיין בקרב בדיוק כמו עמיתיהן הגברים, אם לא למעלה מזה.

האתוס של אנני אוקלי מצא בישראל קרקע פורייה במיוחד, בעיקר בקרב המזוהים עם הפמיניזם הליברלי. עבור זרם זה, שירות צבאי לנשים בכלל, ובתפקידי לוחמה בפרט, מבטא שוויון בין המינים משום שהוא מעניק לנשים את אותן זכויות, חובות והזדמנויות שיש לגברים במסגרת המדינה. באשר לשוויון זכויות, הפמיניזם הליברלי טוען שאם אישה כשירה פיזית ומנטלית, מניעת כניסתה ליחידה קרבית היא פגיעה בזכויות האדם והאזרח שלה ובשוויונה מול הגבר. יתירה מכך, בחברה המקדשת שירות צבאי נשים חייבות לשרת בקרבי וכלוחמות מובילות כדי לזכות גם בשוויון הזדמנויות: ביוקרה, בתגמולים כלכליים ובגישה לעמדות כוח פוליטיות ואחרות. אם הצבא הוא כרטיס הכניסה למוקדי הכוח בחברה, הרי שמניעת שירות כזה מנשים היא הדרה פוגענית ואפליה פסולה המנציחה את נחיתותן. פתיחת שערי היחידות המובחרות ביותר לנשים, אם כך, נתפסת כניצחון של צדק חלוקתי ושוויון הזכויות וההזדמנויות המגדרי האולטימטיבי. ​אך דווקא כאן הופך הניצחון לניצחונה של הפטריארכיה המיליטריסטית, וממילא דווקא להעמקת אי השוויון בין המינים, להחמרת הדיכוי המגדרי, ולהיפוך המוחלט מפמיניזם אמיתי.

מנקודת מבטו של הפמיניזם הרדיקלי, הצבא הוא התגלמות הפטריארכיה, והשירות בו, בוודאי הקרבי, הנו מרכיב יסודי במבנה החברתי הפטריארכלי הכללי. צבא מעצם הגדרתו הוא ארגון היררכי, אלים ונוקשה, המושתת על ערכים של שליטה, כיבוש, דיכוי ואף מוות – נפילה בקרב כערך, כמבחן הנאמנות האולטימטיבי המועלה על נס ("במותם ציוו לנו את החיים"). צדקה וירג'יניה וולף כאשר כתבה בספרה שלוש גיניאות (1938) כי המיליטריזם והמלחמה משמשים בחברה הפטריארכלית ביטוי ל"גבריות" ויוקרה מגדרית זכרית (מאצ'ואיזם). במובן זה, היא ממשיכה, השליט במדינה המיליטריסטית הוא המשכו הטבעי של האב הפטריארכלי במשפחה. הוסיפו לכך ההוגות הפמיניסטיות בנות זמננו מרגו אוקזאווה ריי ואמינה מאמא בכותבן (2012) כי המיליטריזם הנו: "גרסה קיצונית של פטריארכיה, משטר מגדרי המאופיין בשיחים ובפרקטיקות המכניעות ומדכאות נשים כמו גם גברים לא דומיננטיים, מחזקות היררכיות של מעמד, מגדר, גזע ומוצא אתני…"

מיליטריזם אינו רק שימוש באלימות פיזית ממשית כמו במלחמה ובכיבוש צבאי. יש לו מרכיב אידיאולוגי, הכולל "הפצת ערכים, סמלים ושפה צבאיים בקרב האוכלוסייה האזרחית, המקדמת קבלת היררכיות, לאומיות המגדירה את ה'אחר' כאויב, אלימות כאמצעי לגיטימי לפתרון סכסוכים, וחלוקה קפדנית של תפקידים גבריים ונשיים ראויים" (קולין בורק, 1998).

הקריאה "אנני, קחי את האקדח" אינה הזמנה לשחרור, אלא מלכודת. כאשר הפמיניזם הליברלי מתייחס לשאיפה להיות "לוחמת טובה יותר מהגבר", הוא מאמץ לחיקו את כלי המשחית של הפטריארכיה (היררכיה, שליטה, כיבוש, מוות) במקום לפרק אותם. והרי אלו הם בדיוק הערכים מהם הפמיניזם, חסיד החופש והשוויון מטבעו, שואף להשתחרר.

כאשר אישה נכנסת למערך הלוחם, היא אינה משנה את המערכת; המערכת היא זו שמשנה אותה. כדי להצליח כלוחמת, עליה להפגין פיזיות וכוחנות, לדכא רגשות, ולהשתלב במבנה שמקדש את הכוח על פני הפשרה, את ההיררכיה והשליטה על פני השוויון והשותפות, את המוות וההרס על פני החיים והשלום. בכך, הפמיניזם הליברלי מבקש "שוויון" בתוך מבנה שמלכתחילה כל הווייתו בלתי שוויונית ואלימה, במקום לערער על עצם קיומו של המבנה.

יתרה מכך, שירות נשים משמש לעיתים קרובות כ"עלה תאנה" מוסרי עבור הצבא. נוכחותן של נשים בנקודות חיכוך או במחסומים משמשת כדי להציג פנים "נעימות" יותר לכיבוש, למלחמה ולאלימות ממסדית. זהו ניצול ציני של נשים לטובת שימור הסטטוס קוו הפטריארכלי והלאומני. במקום שהפמיניזם יאתגר את האלימות, הוא הופך לשותף לה; במקום לשחרר את האישה, הוא משעבד אותה למבנה הפועל נגדה.

​​פמיניזם אמיתי, אנטי-פטריארכלי, אינו מבקש שוויון של האישה לגבר בתוך עולם "גברי" של היררכיה, כוחנות ומלחמה, אלא שואף ליצור עולם שבו אלו מוקצים מיסודם והמלחמה פסולה ככלי מוביל לפתרון סכסוכים. לכן, סירוב לשרת בצבא הוא הצעד הפמיניסטי המתבקש והעקבי ביותר. סירוב לשרת הוא אמירה ברורה נגד תיעדוף משאבים חומריים ותודעתיים למוות והרס על פני חינוך, רווחה ובריאות; זוהי הבחירה בחיים וביצירת חברה שבה כוח אינו נמדד ביכולת להרוג, אלא ביכולת לקיים ולטפח. הסרבנות איננה אקט של חולשה, אלא של עוצמה, של התנגדות פוליטית עמוקה לשיח המיליטריסטי הפטריארכלי בו הגבר הוא "ברירת המחדל", והאישה היא "המין השני", בלשונה של סימון דה בובואר, שצריכה להתאים את עצמה אליו ואל עולמו.

אם פתחתי במערכה הראשונה עם האקדח של אנני, הרי שראוי יהיה לסיים במערכה האחרונה עם אקדח אחר: אקדחו של ג'וני ששב משדה הקרב, כשמו העברי של ספרו של דלטון טרמבו ג'וני קיבל את האקדח שלו (Johnny Got His Gun). אם אצל אנני אוקלי האקדח הוא כלי לוחמתי שמבטא שוויון כביכול, הרי שאצל ג'וני האקדח הוא ההיפך הגמור: ביטוי להבטחות השקריות של המלחמה ולחוסר התוחלת הנוראה שבה. במובן זה, לא האקדח של אוקלי מבטא את הפמיניזם, אלא דווקא האקדח של ג'וני, שמשלם בגופו את מחיר המלחמה והמיליטריזם, את מחיר הפטריארכיה.

המאבק הפמיניסטי אינו יכול לאמץ את "השוויון בנטל", שאינו אלא שוויון בקטל.

היו פמיניסטים – סרבו!