הסכמה לתנאיו של סגלוביץ' היא צעד מסוכן לאחור

בדיון הציבורי שהתעורר סביב התנאים שהציב, על פי הפרסומים, ח"כ יואב סגלוביץ' לשותפות פוליטית ולחיבור עם רע"מ – הכרה מפורשת במדינת ישראל כמדינה יהודית וקידום חובת שירות אזרחי לכלל האזרחים הערבים – מיוצג המהלך במיינסטרים הפוליטי כיוזמה מתונה, בונת גשרים ופרגמטית. אולם ניתוח מעמיק של התנאים הללו חושף כי מתחת למעטה ה"שותפות" מסתתרת תפיסה פוגענית, המאיימת לכרסם מן היסוד במעמדו ובזכויותיו של הציבור הערבי בישראל, המצומצמים ממילא.

הסכמה לתנאי סגלוביץ' אינה צעד קדימה לקראת שילוב, אלא צעד מסוכן לאחור. היא מעגנת מנגנון של הכפפה פוליטית ואזרחית, ומציבה מודל הפוך בתכלית משני עקרונות יסוד דמוקרטיים: הראשון, שאין ולא יכולים להיות שוויון וזכויות אזרחיות ללא שוויון וזכויות לאומיות; והשני, שזכויות אזרח אינן נושא למקח וממכר אלא זכויות יסוד המוקנות לאזרח מתוקף עצם אזרחותו בלבד.

אין שוויון אזרחי ללא שוויון לאומי

אחת הטעויות המרכזיות בשיח המכונה "ציוני ליברלי", היא הניסיון לצמצם את בעיית האפליה של האזרחים הערבים בישראל לממד האזרחי הצר בלבד – סוגיות של תשתיות, תקציבים, פשיעה, תעסוקה ורווחה, תוך ניתוק מוחלט מהזהות הלאומית. הציבור הערבי בישראל אינו קבוצת מיעוט "מקרית", ולא התקבצות דתית או חברתית נטולת זיקה היסטורית, אלא מיעוט לאומי ילידי החי במולדתו.

כאשר מציבים בפני הציבור הערבי ומנהיגיו דרישה להכיר בישראל כ"מדינה יהודית", דורשים ממנו למעשה להעניק לגיטימיות מוסרית ופוליטית למבנה המגדיר את המדינה כגוף בבעלותה הבלעדית של קבוצה לאומית אחת, וממילא למבנה בו ממוסדת עליונות לאומית או אתנית המנוגדת לעקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה המודרנית. שוויון אמיתי אינו יכול להתקיים במציאות שבה המדינה שייכת מבחינה חוקתית וסימבולית רק לחלק מאזרחיה, בעוד אחרים נדרשים לברך על הדחתם לשוליים.

זכויות לאומיות אינן פריבילגיה; הן כוללות את ההכרה בהיסטוריה, בנרטיב, בלשון, בתרבות ובזיקה הקיבוצית של המיעוט למרחב. כשישנה פגיעה בזכויות הלאומיות, השוויון האזרחי הופך למעשה אשליה וסיסמה חלולה. אזרח שזהותו הלאומית מודרת מוגדר מראש כאזרח סוג ב', אם לא למטה מזה. לכן, התנאי של סגלוביץ' להכרה ביהדותה של המדינה מחייב את המיעוט הערבי לוותר על תביעתו המוצדקת לשוויון לאומי מלא כיסוד לאזרחות שווה – דילמה בלתי קבילה הפוגעת ביסודות הצדק.

זכויות אזרח אינן שוק של "תן וקח"

החלק השני בתנאי סגלוביץ' – החלת שירות אזרחי כתנאי לשילוב וללגיטימציה – מבטא כשל פילוסופי ופוליטי חמור באשר למהות האזרחות. במדינה דמוקרטית, זכויות יסוד אינן פרס על התנהגות טובה, אינן תגמול על נאמנות ואינן נסחרות בבורסה של מחוות פוליטיות. זכויות אזרח, חברתיות ופוליטיות, הן זכויות מוקנות. הן מגיעות לכל אזרח ואזרחית מתוקף עצם היותם אזרחים, ללא קשר למה שהם עושים, במה הם מאמינים או אילו מטלות הם מבצעים.

הפיכת הזכויות לעסקה של "תן וקח" מעבירה את כובד המשקל והאחריות מן המדינה המפלה אל הקורבן של האפליה. ההיגיון העומד מאחורי התניה זו טוען במשתמע: "אם תשרתו ותפגינו נאמנות – תזכו בשוויון; אם לא – אל תתלוננו על אפליה". מעבר לשקר שבאמירה הזו (ראו דוגמת אפליית הדרוזים על אף שירותם הצבאי), הרי שמדובר בהתנערות מוחלטת של המדינה מחובתה הבסיסית והבלתי מותנית לספק שוויון וצדק לכלל יושביה ללא סייג.מעבר לכך, כפיית שירות אזרחי במתכונת שמעוצבת ומנוהלת בידי מנגנוני הרוב מעמידה את הצעירים הערבים בעמדה מוחלשת. היא דורשת מהם להוכיח את "אזרחותם הכשרה" באמצעות מנגנונים שלא היו שותפים בעיצובם, ובכך מחזקת את יחסי המרות והפטרנליזם. זכויות אדם ואזרח אינן משהו שצריך "להרוויח" או לשלם עליו במטבע אידאולוגי; הן היסוד הבלתי מותנה של החוזה החברתי.

היפוך היוצרות והנצחת הנחיתות

הסכמה לתנאיו של סגלוביץ' היא היפוך יוצרות מסוכן. במקום לדרוש מהמדינה לתקן עשרות שנים של אפליה מבנית, נישול וגזל קרקעות, הריסת בתים, הדרה תעסוקתית ופוליטית וחוקים מפלים (כדוגמת חוק הלאום), התנאים הללו מטילים את הנטל על המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני: עליו להיכנע לתנאי הרוב כדי לזכות בפירורים של לגיטימציה.

התנאים של סגלוביץ' בדיוק הפוכים לכל מה שנדרש לבניית שותפות אמת. הם מחליפים את המאבק לצדק ולשוויון מהותי בנכונות לקבל אזרחות מותנית ומסוג ב', במקרה הטוב. שותפות אמיתית אינה נבנית על אולטימטום של הרוב הפוחד מאובדן פריבילגיות, אלא על הכרה הדדית, שוויון לאומי מלא, והבנה בלתי מתפשרת שזכויות אזרחיות הן מוחלטות ואינן עומדות למכירה.

לעומת התנאים המפלים הללו, העקרונות שחד"ש מייצגת הם אלה שמגלמים את המהות האמיתית והזכה של הדמוקרטיה. התנגדות לעליונות מכל סוג, בצד דרישה בלתי מתפשרת לשוויון אזרחי ולאומי מלא, לצדק חברתי ולשלום צודק – אינן עמדה קיצונית כפי שמנסים לעיתים לצייר אותה במיינסטרים הפוליטי, אלא בדיוק ההפך ממנה. קיצוניות היא הדרישה ממיעוט ילידי לבטל את זהותו, להוכיח נאמנות ולהסכים לנחיתותו החוקתית מול ונגד זכויות יתר של הרוב. דמוקרטיה אמיתית, לעומת זאת, דוחה מכל וכל את הרעיון שקבוצה אחת מחזיקה בעליונות או בבעלות בלעדית על המדינה. המודל שחד"ש מציעה אינו מודל של כניעה או פטרונות, אלא של שותפות יהודית-ערבית פוליטית ואזרחית שוויונית, המבוססת על צדק, הכרה הדדית בזכויות של שני העמים, והבנה עמוקה כי שוויון מוחלט ללא תנאי אינו איום על החברה – אלא תנאי לקיומה של חברה חופשית וצודקת, אם לא לעצם קיומה בכלל.