ישראל בת 78 – אין דמוקרטיה בלי שוויון ואין שוויון אזרחי בלי שוויון לאומי

המתח בין הפרט לקבוצה מלווה את המחשבה המדינית המודרנית מאז ימי הנאורות. הגישה הליברלית הקלאסית נוטה לקדש את זכויות הפרט כערך עליון, תוך התייחסות למדינה כאל אוסף של יחידים אטומיסטיים. אולם, מבט היסטורי מעמיק מגלה אמת מורכבת יותר: ללא הכרה בזכויות קולקטיביות ובשוויון לאומי, נותר שוויון אזרחי לעיתים קרובות בגדר הבטחה ריקה או מס שפתיים. כדי שאדם יהיה חופשי באמת כפרט וייהנה מיחס כאל שווה, עליו להיות חלק מקבוצה שמעמדה והזהות שלה זוכים אף הם לכבוד שווה בחברה.

דבריו המפורסמים של הרוזן סטניסלאס דה קלארמון-טונר ב-1789 באסיפה הלאומית של צרפת מנסחים בצורה המזוקקת ביותר את הגישה השוללת זכויות קולקטיביות בשם השוויון האזרחי: "יש למנוע מהיהודים הכל כאומה, ויש להעניק ליהודים הכל כפרטים… עליהם להיות אזרחים בלבד."

לכאורה, מדובר בהצעה ראויה. היהודים, שהיו נרדפים ומופלים במשך דורות, הוזמנו להצטרף למשפחת האדם השווה. אך האותיות הקטנות היו הרסניות: כדי לזכות בשוויון אזרחי, נדרש היהודי לוותר על זהותו הקולקטיבית. השוויון הותנה בטמיעה. הגישה של קלארמון-טונר הניחה שניתן לנתק את האדם מקהילתו, מלשונו ומתרבותו, ולראות בו "אזרח מופשט" אל מול מדינתו.

בפועל, גישה זו יצרה חוסר שוויון מובנה. כאשר המדינה אינה מכירה בזכויות הקולקטיביות של קבוצה שסבלה מהפליה ומהדרה מתמשכות, ובכך מתעלמת מההקשר הבלתי נפרד של אדם לקהילתו (תרבותית, דתית, לשונית וכו'), היא למעשה שוללת ממנו את הכלים הממשיים למימוש עצמי. אדם שזהותו הקבוצתית נדחקת לשוליים ואינה זוכה לכבוד הראוי, חווה פגיעה ישירה בכבודו האנושי ובחופש הבחירה שלו. במובן זה, הזכות הקולקטיבית היא המעטפת המאפשרת לזכויות הפרט להתקיים במציאות; בלעדיה, השוויון נותר על הנייר בלבד; הצהרה פורמלית ריקה המותירה את הפרט מוחלש ומנותק מהקשרים חברתיים ההכרחיים להתפתחותו המלאה והחופשית.

כמה שנים לפני המהפכה הצרפתית, פרסם הקיסר האוסטרי יוזף השני את "כתב הסובלנות" ומגילת הזכויות ליהודים. יוזף השני, "הדיקטטור הנאור", פתח בפני היהודים את האוניברסיטאות והמסחר, אך במקביל אסר על השימוש ביידיש ובעברית במסמכים רשמיים, ביטל את האוטונומיה המשפטית של הקהילה, וחייב את היהודים בשירות צבאי.

מחיקת הזהות

המקרה של יוזף השני ממחיש כיצד הענקת זכויות פרט (כמו הזכות ללמוד או לסחור) ללא הכרה בזכות הקולקטיבית לשימור הקהילה ואופייה, מובילה למחיקת הזהות. שוויון אזרחי ללא בסיס של שוויון לאומי משמעו שהפרט רשאי להצליח בתנאי שיחדל להיות מי שהוא. במובן זה, זכויות הפרט הופכות כלי שרת בידי המדינה לצורך האחדה (הומוגניזציה) של האוכלוסייה, במקום להיות כלי לשחרור האדם.

מדוע, אם כן, שוויון לאומי הוא תנאי הכרחי? התשובה טמונה, כפי שכבר הסביר אריסטו לפני 2,500 שנה, בהבנה שחיים משמעותיים, חירות ושגשוג אנושי ניתנים למימוש רק במסגרת קהילתית ולעולם לא בניתוק ובאטומיזם. אדם שמרגיש שהקבוצה שלו מופלית או מודרת ברמה המדינית, יתקשה לממש את זכויותיו האזרחיות. תחושת הניכור מהמדינה ומהסמלים שלה יוצרת מחסום פסיכולוגי ומעשי בפני השתלבות שוויונית.

הלקח ההיסטורי מדברי קלארמון-טונר וממדיניותו של יוזף השני הוא שאי אפשר "לפרק" את האדם ולהעמיד את מעמדו האזרחי "הכללי" מול ונגד זהותו הלאומית, הדתית או התרבותית "הפרטית". סכיזופרניה חברתית כזו, כתב מרקס ב"לשאלת היהודים", לא באמת תשחרר את האדם מכבליו אלא רק תשנה את דפוס שיעבודו ואי שוויונו.

במקום המודל של "שוויון תמורת ויתור על זהות", עלינו לשאוף למודל של שוויון מתוך הכרה בזהות. במודל זה, הזכויות הקולקטיביות הן הפיגומים עליהם נבנה הבית של זכויות הפרט. רק כאשר הלאום של הפרט זוכה למעמד שוויוני במרחב הציבורי, יכול הפרט עצמו לחוש עצמו אזרח שווה-זכויות במלוא מובן המילה. השוויון הלאומי אינו האויב של השוויון האזרחי; הוא הערובה היחידה לכך שהשוויון האזרחי יהיה מהותי, מכבד ובר-קיימא.

המציאות הישראלית

כאשר מעתיקים את הדיון ההיסטורי של קלארמון-טונר ושל יוזף השני אל המציאות הישראלית של המאה ה-21, מתברר כי המתח שבין הזכות האזרחית לזכות הלאומית אינו רק שאלה פילוסופית, אלא לב לבו של המאבק על דמותה של המדינה. דרך יישום העקרונות הללו ביחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי-פלסטיני בישראל חושפת מדוע הניסיון להפריד בין "שוויון אזרחי" ל"שוויון לאומי" נדון לכישלון, ומדוע אלה הקוראים להפריד בין השניים כתנאי למימושו של הראשון טועים ומטעים, וממילא רק מחזקים את האפליה ואי השוויון.

בישראל, השיח הממסדי נוטה לאמץ לעיתים את גישת קלארמון-טונר בגרסה מודרנית: "היו אזרחים שווים כפרטים, אך אל תדרשו הכרה כקבוצה לאומית". המדינה מבטיחה כביכול שוויון זכויות לכל אזרחיה, אך בו בזמן מגדירה את המרחב הציבורי, הסמלים, חוקי המקרקעין והקניין, ההגירה וההתאזרחות ואף את שפת המדינה כיהודיים בלעדית (מגמה שהגיעה לשיאה בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי).

במצב כזה, נקלע האזרח הערבי למלכוד של יוזף השני: הוא מוזמן, לכאורה, להשתלב בכלכלה, באקדמיה ובשירות הציבורי, אך נדרש לעשות זאת תוך "השעיית" זהותו הלאומית. כאשר השוויון האזרחי אינו נשען על תשתית של שוויון לאומי, הוא הופך מנגנון של אינטגרציה כוזבת, של אשליה של שילוב. האזרח הערבי יכול להיות רופא או שופט, אך הוא נדרש לפעול במערכת שאינה מכירה בשפתו כרשמית, שאינה מתקצבת את מוסדותיו התרבותיים באופן שוויוני, ושאינה מעניקה לו ביטוי בזהותה הקולקטיבית של המדינה ואף לא בחלוקת משאביה החומריים.

הטענה כי שוויון לאומי הוא הכרח לשוויון אזרחי מקבלת משנה תוקף בשלושה מישורים מרכזיים בחברה הישראלית: הראשון הוא חלוקת משאבים קולקטיבית: המשאבים בישראל (קרקעות, תקציבי פיתוח, תכנון ובנייה) מחולקים ברובם ברמה קבוצתית. כאשר המדינה אינה מכירה במיעוט הערבי הפלסטיני כקולקטיב בעל זכויות היסטוריות וצרכים ייחודיים, נשחק השוויון האזרחי הפרטני. הפרט הערבי לא יכול לממש את זכותו לדיור אם היישוב שלו אינו זוכה כקולקטיב להכרה בצרכי התכנון שלו.

המישור השני הוא הזכות לשפה ותרבות: בניגוד למודל הצרפתי שביקש למחוק את הייחודיות, המציאות בישראל היא של שתי קבוצות לאומיות מובחנות. ללא שוויון לאומי המעגן את מעמד השפה הערבית ואת זכות המיעוט לניהול עצמי בתחומי התרבות והחינוך, נותר האזרח הערבי כל העת "אורח" במרחב הציבורי של הרוב. שוויון אזרחי אמיתי מחייב שהאזרח ירגיש בבית בשפתו ובזהותו. והמישור השלישי הוא השתתפות פוליטית מהותית: עמדתו של קלארמון-טונר חתרה למנוע מהיהודים כוח פוליטי כקבוצה. בישראל, הניסיונות לפסול רשימות ערביות או להדירן ממוקדי קבלת ההחלטות נובעים מחוסר נכונות להכיר בלגיטימיות של המיעוט כקבוצה פוליטית בעלת אינטרסים לאומיים. ללא שוויון לאומי, הקול האזרחי של המיעוט נותר חלש ומוגבל לנושאים "אזרחיים" בלבד, תוך הדרתו משאלות היסוד של המדינה.

מודל של שוויון מהותי

המסקנה העולה מההיסטוריה ומהמציאות הישראלית היא אחת: אין שוויון אזרחי ללא הכרה לאומית. הניסיון להציע למיעוט הערבי הפלסטיני בישראל "זכויות פרט" תוך התעלמות ואף שלילה של זהותו הלאומית הוא הד של גישות הנאורות המוגבלת מהמאה ה-18. את ערכי הנאורות יש לאמץ במלואם תוך התאמה למציאותה של המאה ה-21 בישראל, וזה אומר – שוויון קולקטיבי ולא רק אינדיבידואלי.

כדי להשיג דמוקרטיה יציבה ושוויונית, על ישראל לעבור מהמודל של קלארמון-טונר – הרואה בזהות הקולקטיבית של המיעוט איום על האזרחות – למודל של שוויון מהותי. שוויון כזה מכיר בכך שהזכות להיות אזרח שווה עוברת דרך הזכות להיות חלק מלא מהמרחב הלאומי, עם כל המשתמע מכך מבחינת סמלים, משאבים והכרה. רק כאשר תכיר המדינה בערבים ובצורך בשוויון לאומי מלא, יוכלו האזרחים הערבים לממש את זכויות הפרט שלהם לא בחסד, אלא כזכות יסוד טבעית ומוגנת.

אני קורא פה לכלל אזרחי המדינה, לפלסטינים ולשואפי השוויון הדמוקרטי המלא, לא ללכת שולל אחר גורמים המתעקשים כי שוויון אזרחי יושג עם ויתורו של המיעוט הלאומי על מעמדו ככזה. זה לא צודק ולא ריאליסטי. זו רק ציפיית שווא מופרכת.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/143828/