המתח בין הפרט לקבוצה מלווה את המחשבה המדינית המודרנית מאז ימי הנאורות. הגישה הליברלית הקלאסית נוטה לקדש את זכויות הפרט כערך עליון, תוך התייחסות למדינה כאל אוסף של יחידים אטומיסטיים. אולם, מבט היסטורי מעמיק מגלה אמת מורכבת יותר: ללא הכרה בזכויות קולקטיביות ובשוויון לאומי, נותר שוויון אזרחי לעיתים קרובות בגדר הבטחה ריקה או מס שפתיים. כדי שאדם יהיה חופשי באמת כפרט וייהנה מיחס כאל שווה,
יום האדמה, ה-30 במרץ 1976, אינו רק אירוע של מחאה נגד הפקעת קרקעות; זהו הרגע שבו הציבור הערבי הפלסטיני במדינת ישראל כאילו "נולד מחדש" כשחקן פוליטי קולקטיבי. אם עד אמצע שנות ה-70 התמקד המאבק הפוליטי למען הציבור הערבי, בהובלת המפלגה הקומוניסטית (מק"י ולאחר מכן רק"ח), בדרישה לשוויון זכויות אזרחיות, בשיפור תנאי החיים המטריאליים ובביטול הממשל הצבאי (עד 1966), הרי שאירועי יום האדמה (או יום הצומוד)
"כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר", הצהירה אנני אוקלי בשיר המפורסם מהמחזמר אנני אוקלי אשת לפידות, ששמו האמיתי הוא: אנני, קחי את האקדח שלך (Annie Get Your Gun). עבור רבים, השורה הזו מבטאת את הפמיניזם במיטבו: קריאת תיגר נשית על העליונות הגברית, דרישה לשוויון הזדמנויות באמצעות ההוכחה שנשים יכולות לאחוז ברובה, לירות במטרה ולהצטיין בקרב בדיוק כמו עמיתיהן הגברים, אם לא
המונח "פשיזם" משמש לעתים קרובות גידוף גרידא או סיסמה חלולה. אך כדי להיאבק בפשיזם ולהביסו – והרי זו מטרתנו – עלינו להבינו היטב ולנתחו באופן מדעי. לפני כמעט מאה שנה כתבו הקומוניסטים גיאורגי דימיטרוב ופלמירו טוליאטי על הפשיזם ככוח פוליטי, עממי וריאקציוני, המשרת את ההון הגדול באמצעות גיוס המוני, בעיקר מקרב הזעיר-בורגנות והאיכרות הקטנה, תוך ניצולם של מצבי משבר ואי-ביטחון ושימוש ברטוריקה אנטי-אליטיסטית ולאומנית. ה"עממיות"
אוזי אוסבורן זצ"ל שנפטר ביום שלישי שעבר לא היה אומן פוליטי. גם הקטעים האנטי מלחמתיים של בלאק סבאת', רובם נכתבו בידי הבסיסט גיזר באטלר, לא ממש יצאו נגד מלחמות אלא התרכזו יותר בחרדות מפניהן. באופן חריג, בשיר "חזירי המלחמה" שתרגמתי (להלן) אכן קיימת ביקורת על אלו השולחים אחרים למות במלחמות שווא בשנותיו האחרונות היו לאוזי מספר התבטאויות מחפירות ביחס לפשעי הכיבוש הישראלי והטבח בעזה. עם
ברומן "סטלה מאריס", ספרו של המחבר הלבנוני אליאס ח'ורי, אומר אדם לדליה: "הסופר צריך להיות עיוור, ואני לא עיוור". דליה משיבה לו: "אתה לא עיוור, אבל אתה אילם". יש להצטער כי בימינו מתגלים אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ואמנים רבים כעיוורים או כאילמים. העיוורים עסוקים בתדמיתם וביצירותיהם, ולכן אינם רואים את המתחולל סביבם. קשיי הנאבקים על הישרדותם אינם עומדים נגד עיניהם. האילמים, לעומתם, חוזים בעוולות ובפשעים וערים
השוויון בדמוקרטיות הבורגניות, כתב בזמנו מרקס, מתאפיין בפיצול האדם לשניים: האזרח ("האדם הכללי") ואיש החברה האזרחית ("האדם הפרטי"). האדם כאזרח נתפס כשווה זכויות אל מול המדינה, כלומר – שווה בפני החוק, בעל חירויות כגון חופש הביטוי, הזכות לבחור ולהיבחר ללא קשר למעמדו או מינו, וכן הלאה. "האדם הפרטי", לעומתו, מתקיים במרחב שבינו ובין בני האדם האחרים ("החברה האזרחית", בלשון מרקס, או, בלשון ימינו – תחום
בחיבורו "לשאלת היהודים" (1844) מצביע קארל מרקס על מוגבלותן של הצהרות זכויות האדם והחוקות הליברליות שהתקבלו בצרפת ובארה"ב במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18. זכויות האדם המעוגנות בהן, טוען מרקס, אינן אלא "זכויות האדם האגואיסטי, התלוש מעל רעהו ומן הקהילייה", הן אינן מתבססות "על זיקתו של האדם אל רעהו, כי-אם להיפך, על ניתוקו של האדם מרעהו". זכויות האדם הבאות לידי ביטוי בהצהרות הליברליות הן התקדמות
העובד מאזן מוחמד אבו חייט, תושב טירה בן 60, מת בשבת, 12 בדצמבר. הוא נפצע שלושה שבועות קודם לכן. מעסיקו הורה לו לקדוח בקיר חדר החשמל במרתף בניין בתל-אביב והוא התחשמל. אבו חייט הוא ההרוג ה-62 השנה בתאונות עבודה. נוסף לעשרות ההרוגים, נמנים עם הקורבנות מאות רבות של פצועים בכל הדרגות, ורבים מהם יסבלו מנכות קבועה שארית חייהם. את חייו של אבו חייט ואחרים אפשר
