המצב בירושלים, במזרחה ובמערבה, אינו גזירת גורל. הוא תוצאה ישירה של היעדר התארגנות פוליטית שמאלית רחבה, שורשית ומחוברת באמת לתושבי העיר. הוואקום הפוליטי הזה הוא שמאפשר את הסירוב המתמשך להכריע בשאלה הבסיסית: האם יינתנו לפלסטינים חירות, ריבונות ומדינה עצמאית – או שימשיך להתקיים משטר של כיבוש, נישול ודיכוי? במזרח ירושלים חיים מאות אלפי פלסטינים ללא אזרחות וללא זכויות פוליטיות. הם משלמים מסים – ומקבלים דיכוי.
לשמאל יש ארגז כלים להביס את הימין – איגוד עובדים, קידמה טכנולוגית, שליטה והשקעה בפיתוח אמצעי הייצור לטובת הציבור, השקעה ציבורית ושחרור מדיכוי וניצול. אלה הדרכים לשחרר מיליונים מעוני שנכפה עליהם, להביא בריאות, רווחה, שלום ושגשוג. אז למה אנו, אנשי השמאל, הגענו לנקודת שבר כה חריפה? אני מציע תשובה פשוטה. את איגוד העובדים זנחנו משאלה פוליטית לבניית מעמד המודע להיותו מעמד ופועל לשיפור מעמדו, לעניין
עודה, איך בן אדם שהפיץ כל כך הרבה שמחה ותקווה יכול להיות מקושר לכאב כזה גדול? הזמן עובר כל כך מהר ויש כל כך מעט ממנו, ואתה מעולם לא פספסת רגע ושמרת על כל קשר בטוב לב שאפיין אותך, באכפתיות. בין הריסות, לאלימות, להטרדות הבלתי פוסקות, מצאת רגעים לשמוע אותי מחכה ליום שאגיע עם התינוקת שלי לבקר, שתוכל גם היא להכיר את הנס של תושבי
עקירת קהילות הרועים הנוכחית החלה כבר לפני שנתיים. הקהילות הקטנות לא הצליחו להחזיק מעמד מול המתקפות היומיומיות של המתנחלים וכוחות הכיבוש בגיבוי המלא של ממשלת הדמים. כבר אז התייצבו פעילים לימין קהילות אלה, אבל מאמציהם לא הספיקו מול משאבי המתנחלים, ולכן נעקרו קהילות גם לפני המלחמה ובמהלכה. באזורים כמו מסאפר יטא התפתחה מסורת ארוכת שנים של התנגדות משותפת, המגובה באמצעים חומריים כמצלמות איכותיות שבכוחן לתעד
מאות נשים הפגינו השבוע (3.7) בעיר טמרה שבגליל על רקע הפשיעה האלימה הגואה בחברה הערבית. הבוקר דווח על רצח נוסף: סמיח אלג'לילי, תושב לוד כבן 50, נרצח בעת שביקר במסגד בטמרה. בכך האמיר מספר מקרי הרצח בציבור הערבי ל-119 מאז תחילת השנה. על רקע זה, השבוע שוחח "זו הדרך" עם מרים אבו אלהיג'א, פעילה בתנועת הנשים בטמרה נגד האלימות והפשיעה. תודה שאתן משתפות אותנו במאבק
הבחירות בירושלים המשוסעת נסתיימו בכי רע. מתוצאותיהן עולה, כי במועצה שנבחרה אין התנגדות למציאות הקשה בעיר המבותרת לשני חלקים באמצעות הכוח האלים של המשטרה הפועלת כצבא כובש; לקיומו של מרכז ריגול ועינויים במגרש הרוסים; ולדחיקתם של 300 אלף ערבים-פלסטינים לגטאות בתנאים איומים. לא רציתי למתוח ביקורת על גורמי האופוזיציה בעירייה בעת מערכת הבחירות. כמי שמשמש בשנים האחרונות מזכיר חד"ש בירושלים, התנועה האמורה להיות זו ששוברת
עשרות מגדלים מאושרים לבנייה גם בימי תופת המלחמה. ממדי התופעה אינם נהירים לציבור, אך רווחי העתק ממשיכים לזרום לקבלנים. ממשלת ישראל הורתה לעיריית ירושלים להגיע למיליון וחצי תושבים עד 2040. משמעות ההוראה היא 10 אלפים אישורי בנייה בשנה. במהלך המלחמה אושרו עשרות תוכניות בנייה. בין התוכניות שאושרו: הרחבת ההתנחלויות בעומק ירושלים המזרחית וכן הקמה של התנחלות ענק חדשה בגבעת המטוס. זו תקטע את הרצף הטריטוריאלי
טבח החמאס שהתחולל ב-7 באוקטובר היה מחדל שניתן היה למנוע ולא היה צריך לקרות. כעת מנסה הימין לצייר אותו כאיום קיומי, ולדידו הדרך למנוע אירוע דומה הוא בהרס רצועת עזה וגירוש תושביו. "נכבה 2023" הגדיר זאת אמש (מוצ"ש) השר אבי דיכטר בריאיון ששודר בערוץ 12. כל מי שעיניו בראשו, יודע שמבחינה צבאית ועם הערכות מינימלית, היה די יכולת לכוחות הישראלים למנוע את הטבח והפגיעה באזרחים
“מדי שנה מתים ממחלות תעסוקתיות במדינת ישראל יותר מ-500 עובדים – רובם גברים. יש בממוצע 60 תאונות קטלניות בשנה מחוץ לאתרי הבנייה, אז להערכתי המספר עומד על 560 הרוגים בשנה בממוצע” – חשף ד”ר אלי רוזנברג, מנהל המחלקה לבריאות העובד במשרד הבריאות בכנס חירום לקידום בטיחות ובריאות תעסוקתית. הכנס התקיים באחרונה (13.6) בכנסת ביוזמת ח”כ עופר כסיף (חד”ש) והקואליציה למען בריאות תעסוקתית. בכנס הוצגו נתונים
הצבא הדיקטטורי מנע מאיתנו, מאות מפגינים, בהפגנה הערבית-יהודית הגדולה ביותר שהייתה בשנים האחרונות, למחות נגד הטיהור האתני הנפשע של מאות מתושבי מסאפר יטא מאדמות אבותיהם. צבא הכיבוש מנע מאיתנו להגיע לביקור מחאתי בכפרים שחווים חורבן בהם גרים חברנו. בנקודת המפגש מתנחלים שברו מרפק ואף של פעילים, בעטו בפעילים ששכבו על הרצפה, שברו רכבים וזרקו אבנים. והכל לנוכח התנגדות רפה אם לא אפסית של הצבא הנפשע.
