מוחמד בן ה-16 נכנס לכלא עופר כנער בריא – חצי שנה לאחר מכן הוא נאבק על חייו בבית החולים

מוחמד ציין את יום הולדתו ה-16 בבית החולים, עם כריתת רגל שנבעה מזיהום קשה בעקבות הזנחה של סקביאס בו נדבק בבית כלא של שלטונות הכיבוש. הוא מאושפז כבר 28 ימים ביחידה לטיפול נמרץ לב, לאחר שעבר שני ניתוחי לב פתוח בשל הזיהום. כשהגענו, חברי סניף מק"י ירושלים, לבקרו, גילינו שהמציאות קשה עוד יותר מהדיווחים. הזיהום הגיע למערכות גופו והרופאים נאלצו להילחם על חייו על שולחן

בין גזענות לאלימות ממסדית: מותו האכזרי של העובד ח'ליל אלרשק במחסום

יש מוות שלא מתחיל ברגע שבו הלב מפסיק לפעום. הוא מתחיל לפני כן  – בעוני כפוי, באלימות גזענית פיזית ובמערכת שמדכאת ומפקירה את מי שרק מנסה לשרוד. ביום חמישי בערב, העובד ח'ליל אלרשק, אב לחמישה, נרצח במחסום שועפאט. היה זה מוות אכזרי ואיטי של איבוד דם. ח'ליל היה אדם טוב שלא פגע באף אחד, אדם שהתמודד עם אתגרים שאף אדם אחר לא היה מצליח להתמודד

שביתה, מחאה וסולידריות: 60 אחוז מעובדי כפר עקב, א-ראם וקלנדיה לא יצאו לעבודה

התעוררות משמעותית נרשמה אתמול (ראשון) בצפון ירושלים המזרחית הכבושה, לאחר שתושבי כפר עקב, א-ראם ומחנה הפליטים קלנדיה הכריזו על שביתה כללית וקיימו הפגנת מחאה פוליטית, עיקשת ואזרחית במחסום קלנדיה. השביתה התקיימה לאחר שורת שביתות קודמות, על רקע ההחמרה המתמשכת בחסימות, בסגרים השרירותיים ובדיכוי במחסומים, אשר הפכו את חיי היום-יום באזור לבלתי אפשרי. על פי הנתונים מהנהגת המאבק, כ-60% מכלל העובדות והעובדים באזור לא יצאו אתמול

הריסות בתים, ניצול עובדים והזנחה: המאבק בירושלים הוא על העתיד   

המצב בירושלים, במזרחה ובמערבה, אינו גזירת גורל. הוא תוצאה ישירה של היעדר התארגנות פוליטית שמאלית רחבה, שורשית ומחוברת באמת לתושבי העיר. הוואקום הפוליטי הזה הוא שמאפשר את הסירוב המתמשך להכריע בשאלה הבסיסית: האם יינתנו לפלסטינים חירות, ריבונות ומדינה עצמאית – או שימשיך להתקיים משטר של כיבוש, נישול ודיכוי? במזרח ירושלים חיים מאות אלפי פלסטינים ללא אזרחות וללא זכויות פוליטיות. הם משלמים מסים – ומקבלים דיכוי.

לשמאל הישראלי כלים רבים להביס את הימין – והעיקרי הוא ארגון מעמד העובדים

לשמאל יש ארגז כלים להביס את הימין – איגוד עובדים, קידמה טכנולוגית, שליטה והשקעה בפיתוח אמצעי הייצור לטובת הציבור, השקעה ציבורית ושחרור מדיכוי וניצול. אלה הדרכים לשחרר מיליונים מעוני שנכפה עליהם, להביא בריאות, רווחה, שלום ושגשוג. אז למה אנו, אנשי השמאל, הגענו לנקודת שבר כה חריפה? אני מציע תשובה פשוטה. את איגוד העובדים זנחנו משאלה פוליטית לבניית מעמד המודע להיותו מעמד ופועל לשיפור מעמדו, לעניין

לזכרו של פעיל אמיץ, אכפתי ומלא תקווה: צדק לעודה הד'אלין

עודה, איך בן אדם שהפיץ כל כך הרבה שמחה ותקווה יכול להיות מקושר לכאב כזה גדול? הזמן עובר כל כך מהר ויש כל כך מעט ממנו, ואתה מעולם לא פספסת רגע ושמרת על כל קשר בטוב לב שאפיין אותך, באכפתיות. בין הריסות, לאלימות, להטרדות הבלתי פוסקות, מצאת רגעים לשמוע אותי מחכה ליום שאגיע עם התינוקת שלי לבקר, שתוכל גם היא להכיר את הנס של תושבי

חייבים לעצור את הטיהור האתני של קהילות הרועים

עקירת קהילות הרועים הנוכחית החלה כבר לפני שנתיים. הקהילות הקטנות לא הצליחו להחזיק מעמד מול המתקפות היומיומיות של המתנחלים וכוחות הכיבוש בגיבוי המלא של ממשלת הדמים. כבר אז התייצבו פעילים לימין קהילות אלה, אבל מאמציהם לא הספיקו מול משאבי המתנחלים, ולכן נעקרו קהילות גם לפני המלחמה ובמהלכה. באזורים כמו מסאפר יטא התפתחה מסורת ארוכת שנים של התנגדות משותפת, המגובה באמצעים חומריים כמצלמות איכותיות שבכוחן לתעד

"החיים שלנו הם קו אדום": מחאה נשית נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית

מאות נשים הפגינו השבוע (3.7) בעיר טמרה שבגליל על רקע הפשיעה האלימה הגואה בחברה הערבית. הבוקר דווח על רצח נוסף: סמיח אלג'לילי, תושב לוד כבן 50, נרצח בעת שביקר במסגד בטמרה. בכך האמיר מספר מקרי הרצח בציבור הערבי ל-119 מאז תחילת השנה. על רקע זה, השבוע שוחח "זו הדרך" עם מרים אבו אלהיג'א, פעילה בתנועת הנשים בטמרה נגד האלימות והפשיעה. תודה שאתן משתפות אותנו במאבק

חשבון נפש בעקבות הבחירות לעיריית ירושלים ותוצאותיהן

הבחירות בירושלים המשוסעת נסתיימו בכי רע. מתוצאותיהן עולה, כי במועצה שנבחרה אין התנגדות למציאות הקשה בעיר המבותרת לשני חלקים באמצעות הכוח האלים של המשטרה הפועלת כצבא כובש; לקיומו של מרכז ריגול ועינויים במגרש הרוסים; ולדחיקתם של 300 אלף ערבים-פלסטינים לגטאות בתנאים איומים. לא רציתי למתוח ביקורת על גורמי האופוזיציה בעירייה בעת מערכת הבחירות. כמי שמשמש בשנים האחרונות מזכיר חד"ש בירושלים, התנועה האמורה להיות זו ששוברת

מרוב מגדלים לא רואים את תושבי העיר

עשרות מגדלים מאושרים לבנייה גם בימי תופת המלחמה. ממדי התופעה אינם נהירים לציבור, אך רווחי העתק ממשיכים לזרום לקבלנים. ממשלת ישראל הורתה לעיריית ירושלים להגיע למיליון וחצי תושבים עד 2040. משמעות ההוראה היא 10 אלפים אישורי בנייה בשנה. במהלך המלחמה אושרו עשרות תוכניות בנייה. בין התוכניות שאושרו: הרחבת ההתנחלויות בעומק ירושלים המזרחית וכן הקמה של התנחלות ענק חדשה בגבעת המטוס. זו תקטע את הרצף הטריטוריאלי

דילוג לתוכן