פעמיים לא. זה כל מה שצריך בשביל להיכנס למתקן העינויים המושתק בכלא 10. הוא נקרא "אגף השגחה", כאילו מדובר בכלי שנועד למנוע מחיילים לפגוע בעצמם או באחרים. למעשה, מדובר בנקודת האפס עליה בנויה האינדוקטרינציה המיליטריסטית הישראלית. אם אתם תחת חוק גיוס חובה, ותאמרו פעמים לא – לא לשירות בכפייה ולא ללבישת מדים – לשם תגיעו. אין לזה קשר למחשבות אובדניות או אלימות, אלא רק לדבר
שבועיים בכלא הצבאי בשל סירובי לשרת צבא כובש במילואים – לכך נשפטתי הבוקר (ראשון). לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר חוץ מלהגיד את האמת, את הסיבה בגינה אני לא מוכן לשרת. לא יכולתי אחרי שלוש שנים תחת כפיית שירות בניגוד למצפוני, אחרי שראיתי כל כך הרבה עוולות שנעשות בשם הצבא, לעשות כל מהלך מאשר להגיע להישפט ולומר שאני לא מוכן לשרת גוף שמרעיב, מצמיא, מדכא
פעילי סולידריות בשטחים הפלסטיניים הכבושים נחשפים פעמים רבות לתופעת משתפי הפעולה עם רשויות הכיבוש. בניגוד לדימוי הרווח, משתפי הפעולה בשטחי סי אינם סוכנים סמויים – הם פועלים בגלוי וזהותם בדרך כלל ידועה לכל. לעתים מדובר בבעלים של חברת גרירה שמשתף פעולה כדי לגרור כלי רכב ללא רישיון ("משטובות"); בבעלי מחצבות פרטיות ללא פיקוח; או בסוחרי סמים ונשק שעומדים בקשר רציף עם "הקפטנים" של השב"כ, ואף
מחצית השנה האחרונה הייתה אלימה ומתוחה עבור התושבים הפלסטינים במסאפר יטא והקהילות הפלסטיניות בדרום הר חברון. זאת אפילו יחסית לתקופות גרועות בהיסטוריה של הכיבוש. ירי חי מצד מתנחלים הפך דבר שבשגרה; שני מאחזים חדשים הוקמו וחוברו מיד לחשמל ולמים באזור שמעה והמועצה האזורית דרום הר חברון; ההתנחלויות הקיימות התרחבו; כוחות הכיבוש ביצעו הריסות והחרמות שמטרתן למחוק קהילות פלסטיניות מוחלשות ומבודדות, מעצרים פוליטיים ורדיפה של פעילים
זהו בית הספר היסודי של ח׳ירבת אלמג׳אז (ר' צילום) בשטח אש 918 שבדרום הר חברון בשטחים הפלסטינים הכבושים. בני הדור שלי שנולדו או גדלו באלמג׳אז לא זכו להשכלה, בדיוק כמו הוריהם, בגלל שבשנות ה-70 החליט הצבא לתפוס 30 אלף דונם לצורך הקמת שטח האש ולהפוך את חיי מאות מתושבי האזור לבלתי חוקיים במקום בו הם נולדו עוד לפני שהשטח נכבש ב-1967. כעת, לילדים יש סיכוי.
עדכון מדיניות הפרטיות של וואטסאפ עורר מחדש את הדיון בשאלה כבדת משקל: מהן הזכויות הדיגיטליות שלנו לפרטיות, לביטחון, לנגישות ולפרנסה? חשיבותו של דיון זה גוברת, ובמיוחד על רקע משבר הקורונה, כאשר התלות שלנו באמצעי תקשורת דיגיטליים מודגשת יותר מתמיד. במסגרת מאבקה נגד הרגולציה בארצות-הברית, מבקשת חברת פייסבוק להעמיק את הקשר ההדוק בין הפלטפורמות הדיגיטליות השונות שבבעלותה, כדי להציגן בפני הרגולטור כמבנה שאינו ניתן לפירוק. לשם
היום לפני עשור פרצה במצרים התקוממות עממית שהביאה להדחתו של נשיא המדינה המצרית, חוסני מובארכּ. ב-28.1.11, ביום שישי, לאחר התפילה במסגדים, עשרות אלפי תושבים יצאו לרחובות קהיר והתקדמו לכיוון כיכר תחריר (שיחרור) אשר הייתה תחת נוכחות משטרתית מאסיבית בשיתוף תומכי מובארכּ. את המוחים הרכיבו בעיקר צעירים מובטלים, רבים מהם משכילים, שמאסו במחסור בתעסוקה, עתיד ומשאבים. צעיר אחד מהמפגינים צוטט בבי בי סי אומר: ״אנחנו עניים,
היום לפני 1489 שנים החלו האירועים שיובילו לאחת המהומות הקשות ביותר בשלהי העת העתיקה, בין מעמד האצולה למעמד הסוחרים והעובדים. זה הסיפור של מרידת ניקה שהובילה לטבח של 35,000 איש. בקונסטנטינופול (איסטנבול של היום) של המאה השישית בשלהי העת העתיקה, בירתה של האימפריה הבזינטית, הספורט העממי הנפוץ ביותר היה מרוץ המרכבות. 4 קבוצות, הכחולה (Vénetoi), הירוקה (Prásinoi), הלבנה (Leukoí) והאדומה (Roúsioi) התחרו בהיפודרום של העיר
