מאות סטודנטים השתתפו בטקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב

מאות סטודנטים ערבים ויהודים השתתפו היום בטקס יום הנכבה השנתי באוניברסיטת תל-אביב. הטקס, התקיים זו השנה ה-15 ברציפות, התקיים בהובלת תאי הסטודנטים של חד"ש ובל"ד. תחת אבטחה וגידור משטרתי כבד, מאות סטודנטים ומרצים התכנסו על מנת להעלות את זכרון הנכבה ולמחות נגד מדיניות המלחמה הגירוש והאפרטהייד של הממשלה.

כמידי שנה, בטקס נאמו סטודנטים בעברית ערבית ואנגלית. איוב מח'ול, סטודנט לסיעוד ופעיל בהנהגת חד"ש סטודנטים סיפר את סיפורה של דודתו פרידה. "דודה פרידה, בת דודתה של אמא שלי, נולדה במחנה הפליטים דבאיה בלבנון, אחרי שסבא שלי, משפחתו ואחיותיו גורשו מהכפר אל-בסה".

מח'ול סיפר כי "בזמן שדיברנו סביב שולחן החג על כמה כואב לראות את מה שצבא הכיבוש הישראלי עושה בלבנון, דודה פרידה התחילה לספר על ביירות, על הילדות שלה במחנה, ועל המשפחה שפוזרה ברחבי העולם בעקבות המלחמות והגלות. היא סיפרה על אחיה ח'אלד שנהרג בידי הפלנגות, על אחותה שעברה אלימות ואונס, ועל שנים של פחד ופליטות".

"כשהקשבתי לסיפורה של דודה פרידה הפנמתי שהנכבה היא לא זיכרון רחוק, ולא דף שנכתב ונסגר. הנכבה היא מציאות שהמשפחה שלי חיה אותה. אנחנו עדיין חיים אותה עד היום, בפרטים הקטנים והיומיומיים בחיים שלנו" אמר. "ובגלל זה אני מספר את הסיפור הזה היום, דווקא בעברית. לא תצליחו לגרש אותנו מכאן לא מרצון ולא בכפייה. אנחנו נשארים כאן. נמשיך להיאבק למען סיום הכיבוש, זכות השיבה, וסוף הנכבה" סיכם.

השנה, תא חד"ש סטודנטים ערך והפיץ לסטודנטים מחברת עדויות וסיפור של סטודנטים, בני הדור השלישי לנכבה. בפתיחה של המחברת נכתב "עבורנו, אלו שנולדנו שנים רבות אחרי האסון, הנכבה עודנה מעצבת את תודעתנו ואת עולמנו הרגשי. אנו נושאים אותה בזיכרון, וחוזרים אליה בכל יום זיכרון — כזעקה של כאב ותקווה, וכאישור לזכותו של עמנו הפלסטיני לחירות ולעצמאות, ולזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים".

"השנה אנו מקיימים את הטקס לציון יום השנה ה־78 לנכבה באוניברסיטת תל אביב, זו השנה ה־15 ברציפות. הטקס הזה, שאותו החלו חברותינו וחברינו בחד"ש סטודנטים בשנת 2011, בא בתגובה לחוק ליברמן הגזעני, שביקש למנוע את אזכור הנכבה בתוך מוסדות רשמיים. התשובה לכך הייתה האירוע הזה, שהפך עם השנים לאירוע הבולט והחשוב ביותר במאבק הסטודנטיאלי באוניברסיטאות בארץ".

"במשך שנים, דור אחר דור, עמדנו בתוך האוניברסיטה כדי לספר את מה שביקשו להסתיר, ולהזכיר את מה שחשבו ששכחנו. נשאנו את הכאב ואת התקווה גם יחד, והפכנו את הזיכרון למאבק מתמשך, תוך שאנו מתייצבים מול כל גורם שביקש להשתיק את קולנו ולמחוק את הנרטיב שלנו. זו גם מסר לממסד שחשב ששבר את נחישותנו וכופף את גבנו".