החישוק שהחזיק יחד את ממשלת הימין מלא לפני ה-7 באוקטובר היה הפרויקט הפוליטי המשותף של "ההפיכה המשפטית". מול ממשלת נתניהו עמדה אז אופוזיציה ציונית-קצת-יותר-ליברלית. פרויקט ההפיכה הושהה, אך לא חוסל בידי המחאה. הטבח הרצחני והראוותני של החמאס ב-7 באוקטובר פגע עמוקות בתחושת הביטחון של הישראלים. הוא נגע בחרדת ההשמדה הקמאית במדינה המיוסדת על השואה כאחד משני עמודי שמשון של הלגיטימציה שלה. עמוד הסמך השני באידיאולוגיה
כדי שחברה תוכל להתקיים, היא זקוקה למערכת ארגונית מתפקדת. חמאס שולט ברצועת עזה לא רק בכוח האידיאולוגיה, אלא גם הודות ליכולתו לספק טובין ושירותים לאוכלוסייה. עיקר כוחו טמון ביכולתו זו נוסף לדבקות בדת ולקריאות להתנגדות. כדי למוטט את כוחו הצבאי של חמאס צריך הצבא הישראלי להפריד אותו מהאוכלוסייה. ואכן אחת התוצאות של הפעולה הצבאית הישראלית היא שבירת היכולת של החמאס לספק סחורות ושירותים. עד עכשיו
"הצלחת" החמאס המיטה חורבן על עזה. אי-אפשר להבין את המלחמה ברצועת עזה במנותק מהתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, כפי שאי אפשר להבין את התקפת החמאס בלי לקשרה לכיבוש ולדיכוי בשטחים. אין זה ניסיון ליצור סימטריה מוסרית. בסכסוך הזה ישנם כובש ונכבש ושרשרת סיבתיות: הכיבוש גורר התנגדות וההתנגדות גוררת דיכוי. זה ההיגיון הפנימי הבסיסי של חברת מתנחלים. כל ניסיון להתעלם משני המרכיבים הללו הופך את השיחה חד-צדדית.
זה עצוב אבל לצערנו עוד יהרגו הרבה מאוד אזרחים חפים מפשע בשני צידי הגבול. אך ייתכן וזו הדרך היחידה באמצעותה רבים יפנימו שאין "מכה אחת ולתמיד", כי כבר היינו שם עשרות פעמים. לכן, אין זה מפתיע שהקבינט המדיני ביטחוני שהתכנס בין שבת התקבלו החלטות מבצעיות שמטרתן להביא ל"השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, באופן שישלול לשנים רבות את יכולתם ורצונם לאיים על אזרחי ישראל
ישראל היא חברה במלחמה מתמדת. השסע היהודי-פלסטיני הוא הקובע והשליט בכל תחומי החברה הישראלית. השסעים המעמדיים והמגדריים קיימים בכל החברות הקפיטליסטיות והפטריארכליות, ואילו השסע החילוני-דתי והשסע העדתי מיוחדים לישראל. אך כל השסעים הללו מקבלים בישראל את צביונם הספציפי מהקונפליקט בין חברת-מתנחלים לחברה ילידית. הקונפליקט הזה קיים מסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, ובצילו עוצבו כל מוסדות החברה הציונית והאתוס שלה. חברה במלחמה מתמדת אין פרושה
הוויכוח בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל באשר לחלקה במחאה הנוכחית פרץ על רקע ההפגנות הראשונות בינואר. שותפות פלסטינית-ישראלית במאבקים פנים-ישראליים נתפסת אצל חלק מהפלסטינים בישראל, בשטחים הכבושים ובארצות הערביות כמזיקה לאחדות המאבק הפלסטיני. בפועל, רוב הפלסטינים בישראל אינם משתתפים במחאה. חלקם אדישים פוליטית; חלקם מביעים את לאומיותם בפעילות במסגרת תנועות דתיות; וחלקם נוטלים חלק בהפגנות ובשביתות במחאה על מעשי הממשלה והמתנחלים בשטחים ובירושלים. אולם ההפגנות והשביתות
נכון לשבוע הנוכחי, ממשיכה ממשלת הימין להוביל את תהליך החקיקה בדרך להפיכה המשטרית. במקביל, גוברת ומתפשטת המחאה ההמונית נגד איום הדיקטטורה. שתי הרכבות דוהרות לקראת התנגשות. עד כה, התנהל המשבר בישראל באורח לא-אלים באופן יחסי. זאת כמובן כאמור לא כוללים את הפעולות הרצחניות של צבא הכיבוש בשטחים הפלסטיניים, בהן נהרגו למעלה מ-80 איש מתחילת השנה, או את הפוגרומים שביצעו מתנחלים בחווארה ובסביבותיה. בדרך לפיצוץ לא
המחאות ההמוניות במרכזי הערים הגדולות בשבועות האחרונים מעידות על משבר הולך ומעמיק במסדרונות הממשלה. לאחר ממשלה מקרטעת שלא השיגה הסכמה על דבר מלבד המסר "רק לא ביבי", ולאחר ארבע מערכות בחירות בלא הכרעה, הצליח מחנה נתניהו לזכות בבחירות החמישיות ברוב קטנטן. זאת, עקב עשרות אלפי קולות שירדו לטמיון כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה בקרב האופוזיציה. המשבר הפוליטי הנוכחי לא הכה כרעם ביום בהיר. הוא מסמן שלב
עם הקמת הממשלה צפויה לפרוץ מחאה, ובקרב חוגי האליטות השמנמנות והשאננות מתנהל ויכוח: האם לצאת למאבק ציבורי רחב נגד הממשלה החדשה? אם כן, מי יוביל אותו? נגד מי יש להפנות אותו? אילו ערכים יקדם? וכמובן – כיצד ניתן לפקח עליו כך שלא יחמוק מידי המארגנים? בליכוד מנסים, כצפוי, להציג את המחאה כדחיית הלגיטימיות של הממשלה החדשה וכדחיית תוצאות הבחירות. ניסיונם לתייג את המחאה כשלילת הדמוקרטיה
הפשיזם תמיד מבשר על בואו במעשי אלימות, בזריעת פחד ובהשתקה. הממשלה הבאה עלינו לרעה טרם הושבעה, אך הפשיסטים מריחים באוויר את השינוי וכבר החלו מפילים חיתתם על הציבור. להלן סקירה פוליטית לקראת הקמתה הצפויה של ממשלת הימין ה"מלא-מלא". פרעות הפשיסטים והתפוגגות השמאל הציוני בשבוע שעבר (18.11) הזמינו קצינים בחטיבת אלכסנדרוני את הכהניסט ברוך מרזל להרצות בפני חיילי מילואים; עשרות אלפים הגיעו לחברון (19.11) והשתתפו
