גבולות ומגבלות של המחאה ההמונית נגד ההפיכה המשטרית של ממשלת הימין

הוויכוח בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל באשר לחלקה במחאה הנוכחית פרץ על רקע ההפגנות הראשונות בינואר. שותפות פלסטינית-ישראלית במאבקים פנים-ישראליים נתפסת אצל חלק מהפלסטינים בישראל, בשטחים הכבושים ובארצות הערביות כמזיקה לאחדות המאבק הפלסטיני.

בפועל, רוב הפלסטינים בישראל אינם משתתפים במחאה. חלקם אדישים פוליטית; חלקם מביעים את לאומיותם בפעילות במסגרת תנועות דתיות; וחלקם נוטלים חלק בהפגנות ובשביתות במחאה על מעשי הממשלה והמתנחלים בשטחים ובירושלים. אולם ההפגנות והשביתות האלה נערכות באופן נפרד מהמחאה נגד ההפיכה המשטרית.

מגבלות המחאה ואתגרי השמאל העקבי

גם בקרב השמאל העקבי (הלא-ציוני) מתנהל ויכוח ער, בו מביעים פעילים יהודים וערבים שתי דעות: השתתפות במחאה מזה והחרמתה מזה. הוויכוח טרם הסתיים, אולם היהודים המרכיבים את השמאל העקבי (מדובר באלפים) משתתפים ברובם במחאה. בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, רק פעילים הדוגלים בשותפות יהודית-ערבית (קו אותו מובילות חד”ש ותע”ל), משתתפים במחאה.

בקרב השמאל העקבי לא קיים ויכוח באשר למשטר העליונות היהודית ולאי-השוויון המובנה נגד האוכלוסייה הערבית בישראל. קיים, אפוא, ויכוח באשר לדרכי המאבק בהם. פעילי השמאל העקבי מכירים במגבלות המחאה ההמונית נגד ההפיכה המשטרית. לדוגמא, פעיליו מסרבים להעלות על נס את מערכת המשפט, ואף מרבים לבקר את חלקה בתחזוקת הכיבוש ומפעל ההתנחלות ואת הגנתה על הממשלה הנפשעת מפני החוק הבינלאומי.

השמאל העקבי רואה בשליטה בעם אחר ובאדמותיו מרכיב עיקרי באופייה האנטי-דמוקרטי של ישראל. השליטה בעם אחר חלה כמובן גם על הפלסטינים אזרחי ישראל. חוק הלאום מיסד באופן סופי את הפרדוקס “מדינה יהודית ודמוקרטית”. לעומתו, טבע השמאל העקבי את הסיסמא “יהודית וגזענית”, וקורא לכונן “דמוקרטיה לכולם”. ישנם בקרב השמאל העקבי פעילים השואפים להגיע לפתרון על בסיס שתי מדינות, וישנם השואפים להקים פדרציה או מדינה אחת “מן הים עד הנהר”. אולם מקובל על כולם, כי במדינה מתוקנת חיוני להבטיח זכויות שוות לכל – יהודים וערבים.

השמאל העקבי תופס את המחאה הנוכחית כמוגבלת במהותה. המפגינים ברובם לא מיטיבים לזהות כי ההפיכה המשטרית היא רק קצה קרחון של הסתירות הפנימיות הגלומות בישראל. תוך כדי כך, מתעטפים המפגינים בדגלי ישראל ומבטאים בדרך זו את נאמנותם  “לעם ולמולדת”.  על כן, מתקשים חלק מהפעילים בשמאל העקבי להצטרף להפגנות, הנראות לאומניות ומיליטריסטיות כהפגנות ימין.

עם זאת, המחאה הציפה את שאלת הנכונות לשרת בצבא תחת משטר לא דמוקרטי באופן חסר תקדים בהיסטוריה הישראלית. שאלה נוספת בה מתחבט השמאל העקבי היא: מה יקרה למחאה אם יגיעו מפלגות האופוזיציה הציוניות לפשרה עם נתניהו? כמה מפעילי השמאל העקבי מתקשים ליטול חלק במאמץ העלול להתפוצץ כבלון.

סדקים ראשונים במיליטריזם הישראלי?

הפתרון שגיבש השמאל העקבי הוא להשתתף במחאה ההמונית במסגרת “גוש נגד הכיבוש” – הפגנה בתוך הפגנה. הגוש מפגין תחת הסיסמא: “אין כזה דבר דמוקרטיה עם כיבוש”. פעילי “הגוש” מנסים לשכנע את המוני המפגינים כי קיים מקור בסיסי לאופייה האנטי-דמוקרטי של ישראל. המפגינים בחלקם עברו כברת דרך די ארוכה בתהליך התפכחותם הפוליטי. אלה הפנימו כי לא די בביטול “רפורמות לוין”, אלא קיים צורך בחוקה ובהפרדת הדת מהמדינה. נוסף לכך, הביאו ההפגנות רבים לאיים בסרבנות.

המיליטריזם הישראלי עודו רחוק מלקרוס, אולם נדמה כי הוא נסדק בקצב מהיר למדי. מול הנואמים בעצרת ההפגנה הכללית, נואמים פעילי השמאל בתוך הגוש נגד הכיבוש. מול דגלי ישראל, מניפים הפעילים את הדגל האדום ואת דגל העם הפלסטיני. עם גידול מספר ההפגנות ברחבי הארץ, החלו פעילי השמאל העקבי מקימים גושים נגד הכיבוש ברבות מהן. למרות היותו של השמאל מצומצם, גיבשו פעיליו דרכים יצירתיות להבלטת מסריו נגד הכיבוש. הם מצליחים למנף את תהליך הפוליטיזציה שיצרה המחאה למען קידום שינוי מהותי ולמען כינון דמוקרטיה לכולם.

בתוך שלושה חודשים, חשפה המחאה ההמונית הנמשכת את השסעים העיקריים בחברה הישראלית. שלטון הימין מנסה לדכא אותה בכל האמצעים העומדים לרשותו. משכשל הדיכוי המשטרתי, נוקט כעת ראש הממשלה נתניהו צעדים שנועדו לזרוע שאננות בקרב פעילי המחאה. הוא ביטל את פיטורי שר הביטחון, השהה את מיצוי החקיקה של ה”רפורמות השיפוטיות” ואת פיצול הפיקוד על הכוחות המזויינים בין הצבא, המתנחלים והכהניסטים. ראשי הקואליציה והאופוזיציה הציוניים, כמו גם נשיא המדינה ועמיתיו בוושינגטון – מבקשים כולם דרך לתחוב את שד המחאה ששחררו בחזרה לבקבוק.

אבישי ארליך

המאמר לעיל מבוסס על עיקרי הדברים שיישא פרופ’ אבישי ארליך בכנס כתב העת ‘המטריאליזם ההיסטורי’ שייערך בסוף השבוע באתונה