אין תחליף לפעילות יהודית-ערבית משותפת: למחות גם כשהתותחים רועמים
הקשר בין מחאה וצבא הוא בעייתי ומסוכן; למען הצלחת המחאה נחוץ לחזק את הגוש נגד הכיבוש
ישראל היא חברה במלחמה מתמדת. השסע היהודי-פלסטיני הוא הקובע והשליט בכל תחומי החברה הישראלית. השסעים המעמדיים והמגדריים קיימים בכל החברות הקפיטליסטיות והפטריארכליות, ואילו השסע החילוני-דתי והשסע העדתי מיוחדים לישראל. אך כל השסעים הללו מקבלים בישראל את צביונם הספציפי מהקונפליקט בין חברת-מתנחלים לחברה ילידית. הקונפליקט הזה קיים מסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, ובצילו עוצבו כל מוסדות החברה הציונית והאתוס שלה.
חברה במלחמה מתמדת אין פרושה שבכל רגע עומדות המדינה ואוכלוסייתה בפני חדלון, אלא שקיומה וגבולותיה של המדינה הם בסכסוך אלים מתמשך בעל עצימות משתנה. הסכסוך מתבטא לא רק בפעילות הצבא אלא גם ב”ביטחוניזם” בכל תחומי החיים: בכלכלה, בפוליטיקה, ביחסים הבינלאומיים, במשפט, בחינוך, בבריאות, בתרבות ובאמנות, בספורט, בסיכויי החיים ובתוחלת החיים, בדפוסי התבגרות, נישואים ומשפחה, בצורות יישוב ומי יכול להיכלל בהן, בסיכויי המוביליות חברתית, בהצבר הון, בפשיעה, בדת ובתפקידה בבניין זהות וסולידריות לאומית, בשוויון ובאי-שוויון. וכן, גם בדפוסי המחאה ההמונית: המחאה הנוכחית היא ציונית. וכשם שעדיף (מבחינת הציונים) שערבים לא יהיו בקואליציה, עדיף גם שערבים לא ישתתפו במחאה. כך היה ב’שלום עכשיו’, במחאת רוטשילד וכך גם עכשיו.
דמוקרטיה ומיליטריזם – הילכו השניים יחדיו?
תנועת המחאה הנוכחית קמה נגד הרפורמות המשפטיות שמקדמת קואליציית נתניהו יוזמיה טוענים שבהעדר חסמים ובלמים יהפכו הרפורמות את ישראל לדיקטטורה. זה הנימוק לצאת לרחובות בשם הדמוקרטיה. בשבועות הראשונים של המחאה חולקו ‘מלמעלה’ בכל מקומות הריכוז של המפגינים רבבות דגלי המדינה על מקלות במבוק, עם פתק צמוד ובו הוראה: ‘להביא בפעמים הבאות’. חשבנו שזה מתוחכם: גימיק נגד מונופול הימין על סמלי הלאום. היו מחברינו שחשו אי-נוחות נוכח הדגלים שהמפגינים עטו על עצמם כטליתות ונשאו בידיהם כנשק אישי – על אחת כמה וכמה כשהשוטרים, ואף כמה מהמפגינים, ביקשו לסלק דגלים פלסטיניים מהשטח בת”א, בירושלים ובחיפה. הרכב הדוברים בהפגנות התגוון בשבועות הבאים, וגם נושאים חדשים עלו בסיסמאות שנשאו והכינו קבוצות שונות. וכך נוצרה הרגשה של פלורליזם. אך יעלון וחבריו במילואים היו תמיד שם, על הבמה המרכזית או בצילה, עם אצבע על דופק ההפגנה, שלא תצא משליטה.
שיא המחאה היה כשנתניהו ניסה לסלק מהממשלה את שר הביטחון, איש הליכוד גלנט. היציאה ההמונית באותו לילה לרחובות ולכבישים הראתה שהנהגת המחאה ואלה שעומדים בצל מאחוריה, רואים באוטונומיית הצבא את ה”ייהרג ובל יעבור” שלהם, לא פחות ואולי יותר מאוטונומיית בית המשפט. בהקשר למשבר גלנט הודיעו חיילי מילואים ביחידות עלית שיסרבו להתנדב למילואים תחת דיקטטורה. במבט לאחור היינו צריכים להבין כבר אז שהקשר בין צבא למחאה ובין דמוקרטיה לצבאיות בעייתי מאד. גלנט אמנם נשאר שר הביטחון, אך בן גביר איים ונתניהו יצא למבצע “מגן וחץ” בעזה – המתקפה ה-15 על הרצועה מאז ההתנתקות.
הסיבה הבלתי-אמצעית למבצע הייתה אטימות הלב שהניחה לעצור המנהלי הפלסטיני ח’דר עדנאן ששבת רעב לגווע למוות “על אחריותו”. ארגונו, הג’יהאד האסלאמי, הגיב בטילים – והשאר היסטוריה. בשבוע שעבר נהרגו בעזה 33 אנשים ונפצעו כ-200, רובם נשים וילדים – “נזק אגבי” של ה”חיסולים הממוקדים”.
אפילו לא אחת מסיבות הפעולה הנפשעת לא תתרום לביטחון או תקרב פתרון. כמה מהטייסים שאיימו לסרב פקודה אם לא תהיה דמוקרטיה השתתפו, ללא נקיפות מצפון, בהפצצות. זה קרה לא בפעם הראשונה. כבר בהפגנת שלום עכשיו ב-1982, אחרי טבח סברה ושתילה, חילקו אנרכיסטים כרוז קומיקס שנקרא: “הרפתקאותיו של ב’ – הטייס המתלבט”. הראו בו בציורים איך הטייס ב’ קם בבוקר, מפציץ, נח, מתקלח ובא בערב להפגנות שלום עכשיו.
לחזק את השמאל העקבי במחאה
בשבוע שעבר ראינו כי כאשר התותחים רועמים – המחאה משתתקת. אמנם הייתה הפגנה נגד המלחמה ונגד הכיבוש, שכללה את השמאל העקבי על כמה אלפיו ועוד כמספר הזה נושאי דגלי מדינה שלא יכלו לשבת בבית: אולי הם בקצה השמאל הציוני ואולי הושפעו מהמחאה. הם לא צייתו לא לממשלה ולא “למארגני המחאה”. הם באו בצו מצפונם. ההמון הרב, ממלאי הפקודות, נשמע לצו מחלקי הדגלים ונשאר בבית עד שיקראו לו לדגל. האם הפגנת שבת ה-13.5 הייתה קו פרשת המים? התחלת הסוף של המחאה? ימים יגידו. הזמן עדיין לא בשל לסיכום.
לחברים הנאמנים שעבדו ללא לאות בקיום נוכחות עקבית של “הגוש נגד הכיבוש”, לחברי מק”י, בנק”י, חד”ש, “עומדים ביחד” וארגונים אחרים, מגיע כל הכבוד על עמדתם העקבית והנחושה ועל המאמץ והאנרגיות שהשקיעו. לצערי, הציבור הערבי ברובו בחר לא להשתתף. אנחנו יכולים להבין את הנימוקים לכך. לדעתי, למרות המגבלות החמורות של “המחאה הציונית” ההמונית, עלינו להיות בקרבה. פעילותנו לשינוי תודעה ודרך היא בקרב הציבור הזה, ואיתו עלינו למחות, לדבר ולהתווכח. עשינו נכון כשהעלנו את נושא הכיבוש, שהוא הבעיה היסודית בישראל מאז 1967. חד”ש דוגלת בשיתוף פעולה יהודי-ערבי כמודל לפעילותה הפוליטית. זה ייחודה של התנועה בכל שנותיה הארוכות.
לדעתי, למרות הופעתם במחאה של כמה מהמנהיגים, לא התקיים בחד”ש דיון מספק על המחאה, על עקרונות השתתפותנו בה או על הצורות המתאימות לנו להביע אותה. לא נעשה מאמץ מרכזי לגייס את מירב חברי התנועה ואוהדיה בחברה הערבית כדי ליצור מוקד מחאה אלטרנטיבי, עם דגלי פלסטין ועל הנושאים החשובים לכולנו: נגד המלחמה, נגד הכיבוש, נגד אוזלת היד של המדינה בטיפול בפשיעה, ונגד האפליה ממנה סובלים האזרחים הפלסטינים בישראל. לא נכון שסניפים מקומיים פועלים לבדם, בלי גיוס כל הכוחות ובלי קו ארצי מנחה ומנהיג. צריך לתקן. לא נכון שהמחאה העקרונית היהודית-ערבית לא תישמע ותיראה במלוא כוחה.
אבישי ארליך
עוד בנושא:
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il
