fbpx

המחאה נגד ממשלת הימין מלא-מלא ובעלי בריתה המפוקפקים

עם הקמת הממשלה צפויה לפרוץ מחאה, ובקרב חוגי האליטות השמנמנות והשאננות מתנהל ויכוח

עם הקמת הממשלה צפויה לפרוץ מחאה, ובקרב חוגי האליטות השמנמנות והשאננות מתנהל ויכוח: האם לצאת למאבק ציבורי רחב נגד הממשלה החדשה? אם כן, מי יוביל אותו? נגד מי יש להפנות אותו? אילו ערכים יקדם? וכמובן – כיצד ניתן לפקח עליו כך שלא יחמוק מידי המארגנים? בליכוד מנסים, כצפוי, להציג את המחאה כדחיית הלגיטימיות של הממשלה החדשה וכדחיית תוצאות הבחירות. ניסיונם לתייג את המחאה כשלילת הדמוקרטיה נשען על תפיסה ציבורית שגויה שלה כ"שלטון הרוב". זכות המחאה אינה תלויה במתן רשות מהרוב. פגיעה בזכות המחאה היא פגיעה בכבוד האדם ובחירותו. זכות המחאה היא זכות אדם יסודית בדמוקרטיה, ולראייה: מחאות מתקיימת גם במשטרים לא דמוקרטיים. דיכוי המחאה הוא נייר הלקמוס של המשטר האנטי דמוקרטי. בחירות אפוא הן אך פרוצדורה להקמת רשות מחוקקת.

שאלה לא פשוטה המונחת לפתח הציבור היא: האם אותה מחאה תוגבל רק לתקיפת ציר מעוז-בן-גביר-סמוטריץ ומפלגותיהם, או שמא תופנה כלפי כלל מחנה נתניהו. לא תיתכן מחאה עממית המונית המוגבלת לשיקולים קואליציוניים. המוחים ברובם יסרבו להגביל את מחאתם לתכתיבי הדלת המסתובבת שהיא קואליציית סיעות בכנסת. הם ימחו  באופן עקרוני ומצפוני נגד מדיניות הממשלה ובאופן שאינו תלוי בהרכבה. החשיבה המבדילה בין טוב לרע לפי העושה ולא לפי המעשה מושחתת במהותה.

חיוני להשתתף בכל המחאות שיתעוררו, ולהציף בהן נושאים כלכליים, חברתיים ומגדריים; להתנגד לאי-שוויון ולגזענות על כל מופעיהן; לעמוד בנחישות נגד האפליה כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים ובישראל. לארגוני זכויות האדם הגדולים תפקיד חשוב ומשאבים, ועליהם למנף ולקיים את המחאה לאורך זמן.  המחאה לא תהיה א-פוליטית; ניסיון כזה נכשל בעבר וייכשל שוב. כל ניסיון למשטר את המחאה יוביל לגוויעתה בטרם עת. כל ניסיון להפריד בין הציבור היהודי לערבי, בין המרכז לפריפריה ובין הדתיים לחילונים יחליש את המאבק.

 על בעלי ברית מפוקפקים

יולי תמיר היא אישה רבת פעלים: היא הייתה ממקימי שלום עכשיו, פרופסור אמיריטה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, שרת הקליטה ושרת החינוך לשעבר, נשיאת מכללת שנקר וכעת – נשיאת מכללת בית ברל. אך בצד היותה מומחית לאתיקה ולחינוך, היא משמשת דירקטורית בחברת הנשק אלביט (איזו מומחיות היא מביאה לשולחן?). והנה, תמיר מציעה ('הארץ' 1.12) חלופה מופלאה לממשלת הימין "מלא-מלא": במקום הרע במלואו, הרע במיעוטו – לוותר לנתניהו על אישומיו ולהיכנס עמו לקואליציה במקום סמוטריץ' ובן-גביר. אכן היגיון  מפא"יניקי גאוני ישירות מפי תלמידתו המצטיינת של ישעיהו ברלין ז"ל. תמיר יודעת שהצעתה תפנה כלפיה ביקורת רבה. אילו חוגים היא מייצגת? את בית ברל? את אלביט? את שניהם? אף אחד מהם? תפיסתה מניחה כי בידיה הסמכות להעניק את השלטון לאחרים, וכי הציבור מעדיף אותה ואת שכמותה לצדו במאבק.

דומה לה העיתונאי ארי שביט. גם הוא היה בעבר פעיל בשלום עכשיו ופובליציסט חשוב ב'הארץ' (הוא נעלם ממערכת העיתון לאחר שהואשם בהטרדות מיניות). כעת הוא כותב בעיתונים "מקור ראשון" ו"ידיעות אחרונות". שביט קרא לאחרונה ("ידיעות אחרונות", 8.12) לציבור לצאת למחאה, אך רק בתנאי שהדגלים שיונפו בה יהיו כחולים-לבנים ולא שחורים. הווה אומר: יש להקים תנועת מחאה שתפנה לנתניהו לא ב-"לך" אלא ב-"בוא". לדבריו של שביט, על תנועת המחאה לשדר "ממלכתיות עוצמתית" (מה זה?). לדעתו, "מחאת המיליון" צריכה להיות רחבה ומכלילה כלפי חילונים, מסורתיים ודתיים-לאומיים. עליה להיות "ממוקדת במאבק בסמוטריץ', בן גביר ומעוז – אך לא בנתניהו. אסור לה להיות אנטי-ימנית ואסור לה להיות אנטי-ביביסטית".

להיפך, הוא ממשיך: "על המחאה לפתוח את זרועותיה לליכודניקים. עליה להיות דמוקרטית ולקבל את ביבי כראש הממשלה. הציבור צריך לגלות פטריוטיות ולדחות על הסף את הקיצוניים משמאל ואת המטורללים האנטי ישראליים". עוד הוא סובר: "על המחאה להיות יהודית, ישראלית וחיובית כאופוזיציה לימין המפלג והמשסע. 'מחאת המיליון' חייבת להציג ברית לאומית ממלכתית המורכבת מאנשי ימין, מרכז ושמאל". אין ספק כי שביט מעדיף, כמו תמיר, שנציגיו יישבו כתף אל כתף עם נתניהו. הוא חרד בעיקר ל"טוהר" צבא הכיבוש, שאת הפיקוד עליו מנסה לתפוס הימין הכהניסטי.

טהרנות היא א-פוליטית

בניגוד לתמיר ולשביט, ידוע גדעון לוי מ'הארץ' בהתנגדותו הבלתי מתפשרת לכיבוש. אך גם לוי התבטא נגד המחאה והפנה את כעסו כלפי העם. לוי הוא 'טהרן'. מה שחורה לו, עד כדי שלילת המחאה הנוכחית, הוא הכוח בו מחזיקות האליטות, שבאפשרותן למקם את המחאה רק באזורי הנוחות שלהן: "לעולם אין במחאות הללו נושאים שנויים במחלוקת. הן תמיד תחומות בגבולות המחנה עצמו ולא מחייבות אומץ לב". כולם מוכנים לצאת נגד מעוז החשוך וההומופוב, אך לוי שואל, ובצדק: "האם הוא האיום הכי גדול"?

לוי סבור כי מחאה היא מצרך נדיר בישראל, וכי לרוב היא מתמקדת באופן כמעט בלעדי בנושאים הרלבנטיים למוחים באופן אישי: "הם לא מעוניינים בזולתם ובחלשים מהם", ממשיך לוי, ומספק דוגמאות לעוולות שמזמן היו צריכות להוציא את האנשים לרחוב. למשל – מערכת החינוך המייצרת בורות, לאומנות וגזענות; או המינהל האזרחי של הכיבוש שרמס את הפלסטינים עוד כשהיה סמוטריץ' אלמוני מוחלט. לוי קובל כי המחאה היא תמיד  נגד מעשי האחר, ובמיוחד במדינה שההיסטוריה שלה רצופה בפשעים ובמעשים הראויים לגינוי ולהוקעה.

לוי צודק שצריך היה למחות גם אז – נגד בנט, גנץ, לפיד וכל אלה שהיו לפניהם. הוא כועס על לפיד וגנץ שנזכרו למחות רק כשהפסידו בבחירות, והם אכן צבועים. בסיכום דבריו, אומר לוי: "הארץ לא תרעד משום שהיא הייתה צריכה לרעוד מזמן". הציבור הישראלי לא מחה עד כה כי הוא בטוח שהוא חי בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. "ואם על עוולות אלה לא מרדנו בעבר", ממשיך לוי, "מוטב שלא נמרוד גם עכשיו – מחמת הצביעות".

זו גישה א-פוליטית. הציבור מוכרח למחות נגד מעשים לא מוסריים גם כאשר הם לא נוגעים בו ישירות, ובאופן בלתי תלוי באירועי העבר. קיימים אלה שהפגינו למען עצמם וכעת מבינים ששגו. האם אין להם זכות למחות? ניתן להחליף את השלטון, אך הרבה יותר קשה, ובעצם בלתי אפשרי, להחליף את העם.

עוד בנושא

השרה לשעבר ודירקטורית בחברת הנשק אלביט, פרופ' יולי תמיר (צילום: מכללת בית ברל)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן