ביום ה-157 לזוועת שבעה באוקטובר ולמלחמה הברוטאלית בעזה, דווח בתקשורת על ניסיון התנקשות במרואן עיסא, סגן ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בתקיפה אווירית בעת ששהה במנהרה במחנה הפליטים נוסיראת שבמרכז רצועת עזה. ישראל הגדירה את עיסא מספר 3 ברשימת יעדי החיסול, וההערכה היתה כי הוא נהרג בהפצצת "אש מהגיהנום", אף שלא נתקבל מידע חד-משמעי המאשר את הריגתו. במנהרה שהיה בה, כך לפי דובר צה"ל, נמצאו
בעקבות החלטת מועצת הביטחון מיום שישי 23 בדצמבר, הקוראת להגדלת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה (בלי דרישה להפסקת אש שתאפשר את חלוקת המזון והציוד), התראיין האלוף במיל' גיורא איילנד בתכנית "הבוקר הזה" בכאן ב', וחזר שוב על התנגדותו הנחרצת להגשת סיוע הומניטרי לתושבי עזה, בטענה כי אינם "אזרחים תמימים" אלא תומכי חמאס, וכי אסון הומניטרי דווקא יועיל לישראל. איך יועיל? בכך שמאות אלפי אנשים כועסים ורעבים
"את מציגה את הניצחון שלנו כנורא", אומר הצנזור לסבטלנה אלכסייביץ', על ספרה "הפנים הלא נשיות של המלחמה". "לאן את חותרת?", ממשיך הצנזור, "אל האמת", היא עונה. "את לא אוהבת את הגיבורים שלנו", נוזף בה צנזור אחר: "את משפילה נשים גיבורות… מציגה אותן כנשים רגילות. את לא אוהבת את האידאות הגדולות שלנו… אנחנו לא זקוקים להיסטוריה הקטנה שלך; אנחנו זקוקים להיסטוריה הגדולה. היסטוריה של ניצחון". "נכון",
"די לכיבוש!" קוראות מפגינות בקצב התופים; "הסתכלו לכיבוש בעיניים", מפצירים פעילי שמאל במפגיני קפלן החולפים ומניפים ים של דגלים. אנחנו יודעים להסביר מדוע עם כיבוש אין דמוקרטיה. אך אם נתבקש להמחיש את פני הכיבוש בדימוי משכנע, ספק אם יעלה בדעתנו הפן הנוכח-נעדר והכה חשוב : הכיבוש הכלכלי. בהיגיון המסדר של הכיבוש, כלכלה היא גם שוט וגם גזר שישראל מנצלת כדי להעניש, או לחלופין – כדי
בחלוף כארבעה חודשים מאז הפרעות שעשו מתנחלים בחווארה, ובעקבות ידיעות בדבר מחסומים חדשים שמקים הצבא ביציאות מן העיירות שהותקפו, התלוויתי למיקי פישר, חברת מחסום-ווטש, לביקור בביתא ובחווארה. הפוגרום ארע ב-26 בפברואר, כאשר מאות פעילי ימין קיצוני התפרעו במשך שעות ארוכות בחווארה בעקבות הריגתם של האחים הלל ויגל יניב מהתנחלות הר ברכה, שנסעו במכוניתם על כביש 60 העובר בלב העיירה. בתים ומכוניות הוצתו; עשרות בני אדם
הודעתה של שלי יחימוביץ' כי תפרוש מהגשת תוכנית אקטואליה מצליחה ברשת ב' ומתאגיד השידור הציבורי לא הפתיעה אותי. בפוסט פרידה שהעלתה לפייסבוק ב-9 בפברואר, כתבה יחימוביץ' שהחליטה לפרוש כיוון ש"החיבור הסימביוטי, היומיומי, החורך, לאקטואליה […] מאוד לא מתאים לי כעת. לא נפשית, ולא למה שחשוב לי עכשיו". אני מבינה אותה. גם אני אחת ממותשות האקטואליה. החיבור היומיומי לאקטואליה חורך גם את צרכניה, ומעידה על כך
כששמעתי בתשדירי הבחירות של מפלגת ימינה את ההבטחה של איילת שקד להגשים על-מלא את החזון הכלכלי הניאו-ליברלי מבית מדרשם של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, שאלתי את עצמי אל מי היא פונה: אל מאות אלפי המובטלים והמובטלות? אל בעלות העסקים הקטנים שקרסו? אל מעמד הביניים הנשחק? איפה היא היתה בשנה האחרונה? המצע הכלכלי של בנט ושקד ראוי לתגובת לעג בנסיבות הזמן הזה שבו אפילו ניאו-ליברל מוצהר
השבוע יצאתי עם קבוצת מתנדבות ומתנדבי "שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם" ליום המסיק הראשון בכרם זיתים בכפר הפלסטיני בורין. הכפר, הדחוק בין ההתנחלויות יצהר והר ברכה, שוכן דרומית לשכם. המיניבוס של אבו ראמי הוחלף באוטובוס של בנו כדי שכעשרים נוסעיו עוטי המסכות יוכלו לשמור על כללי הריחוק הפיסי בימי קורונה. זו השנה ה-18 שרבנים לזכויות אדם מארגנים קבוצות סיוע למסיק בכפרים הסובלים מאלימות שכניהם
