לאחר המתנה מתוכננת וממושכת, שבר נפתלי בנט את שתיקתו הפוליטית וחשף מקור השראה חדש למדיניותו העתידית, אם וכאשר יקים ממשלה ביום שאחרי: אילון מאסק. מאסק, שלכבודו הקים הנשיא טראמפ מיניסטריון מיוחד ל"יעילות" ממשלתית, כבר הספיק להשתלט על מנגנון התשלומים של משרד האוצר. זה מעניק לו שליטה על המשכורות של עובדי הממשל ועל קצבאות הביטוח הלאומי. בהוראת מאסק נסגרו סוכנויות סיוע וארגונים המקדמים שוויון וגיוון אתני
בנשימה אחת הבטיח הנשיא טראמפ לסיים את המלחמה בעזה ולהחזיר את כל החטופים והחטופות, וגם שחרר 132 דחפורי די-9 מתוצרת קטרפילר – כלי נשק קטלניים שישראל ביקשה. ממשל ביידן סירב לספק דחפורים אלה מפני שלא דווח לו למה בדיוק הם ישמשו. ממשל טראמפ ויתר על הסברי הצבא שעיקרם הטענה כי דחפורים צבאיים דרושים ל"מלחמה בטרור": כדי לחשוף שטחים מסוכנים לחיילים ולסייע בפירוק מבנים ממולכדים ומטעני
"מעשי התאכזרות", כותבים פיליפ גורביץ' וארול מוריס, "הם סיפור משעמם. שוב ושוב, לילה של גיהינום ועוד לילה של גיהינום, אותה שגרה ישנה חייתית, נואלת ומייגעת: להכריח אנשים לזחול; להכריח אנשים להיאנק; לתלות אנשים מהסורגים; לדחוף אנשים; להכות אנשים; להעמיד אנשים לקפוא במקלחת; להטיח אנשים אל הקיר; להביא אבות כבולים לפני בניהם ובנים לפני אבות". הציטוט לעיל הוא מספרם של גורביץ' ומוריס "הבלדה של אבו
ביום ה-157 לזוועת שבעה באוקטובר ולמלחמה הברוטאלית בעזה, דווח בתקשורת על ניסיון התנקשות במרואן עיסא, סגן ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בתקיפה אווירית בעת ששהה במנהרה במחנה הפליטים נוסיראת שבמרכז רצועת עזה. ישראל הגדירה את עיסא מספר 3 ברשימת יעדי החיסול, וההערכה היתה כי הוא נהרג בהפצצת "אש מהגיהנום", אף שלא נתקבל מידע חד-משמעי המאשר את הריגתו. במנהרה שהיה בה, כך לפי דובר צה"ל, נמצאו
בעקבות החלטת מועצת הביטחון מיום שישי 23 בדצמבר, הקוראת להגדלת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה (בלי דרישה להפסקת אש שתאפשר את חלוקת המזון והציוד), התראיין האלוף במיל' גיורא איילנד בתכנית "הבוקר הזה" בכאן ב', וחזר שוב על התנגדותו הנחרצת להגשת סיוע הומניטרי לתושבי עזה, בטענה כי אינם "אזרחים תמימים" אלא תומכי חמאס, וכי אסון הומניטרי דווקא יועיל לישראל. איך יועיל? בכך שמאות אלפי אנשים כועסים ורעבים
"את מציגה את הניצחון שלנו כנורא", אומר הצנזור לסבטלנה אלכסייביץ', על ספרה "הפנים הלא נשיות של המלחמה". "לאן את חותרת?", ממשיך הצנזור, "אל האמת", היא עונה. "את לא אוהבת את הגיבורים שלנו", נוזף בה צנזור אחר: "את משפילה נשים גיבורות… מציגה אותן כנשים רגילות. את לא אוהבת את האידאות הגדולות שלנו… אנחנו לא זקוקים להיסטוריה הקטנה שלך; אנחנו זקוקים להיסטוריה הגדולה. היסטוריה של ניצחון". "נכון",
"די לכיבוש!" קוראות מפגינות בקצב התופים; "הסתכלו לכיבוש בעיניים", מפצירים פעילי שמאל במפגיני קפלן החולפים ומניפים ים של דגלים. אנחנו יודעים להסביר מדוע עם כיבוש אין דמוקרטיה. אך אם נתבקש להמחיש את פני הכיבוש בדימוי משכנע, ספק אם יעלה בדעתנו הפן הנוכח-נעדר והכה חשוב : הכיבוש הכלכלי. בהיגיון המסדר של הכיבוש, כלכלה היא גם שוט וגם גזר שישראל מנצלת כדי להעניש, או לחלופין – כדי
בחלוף כארבעה חודשים מאז הפרעות שעשו מתנחלים בחווארה, ובעקבות ידיעות בדבר מחסומים חדשים שמקים הצבא ביציאות מן העיירות שהותקפו, התלוויתי למיקי פישר, חברת מחסום-ווטש, לביקור בביתא ובחווארה. הפוגרום ארע ב-26 בפברואר, כאשר מאות פעילי ימין קיצוני התפרעו במשך שעות ארוכות בחווארה בעקבות הריגתם של האחים הלל ויגל יניב מהתנחלות הר ברכה, שנסעו במכוניתם על כביש 60 העובר בלב העיירה. בתים ומכוניות הוצתו; עשרות בני אדם
הודעתה של שלי יחימוביץ' כי תפרוש מהגשת תוכנית אקטואליה מצליחה ברשת ב' ומתאגיד השידור הציבורי לא הפתיעה אותי. בפוסט פרידה שהעלתה לפייסבוק ב-9 בפברואר, כתבה יחימוביץ' שהחליטה לפרוש כיוון ש"החיבור הסימביוטי, היומיומי, החורך, לאקטואליה […] מאוד לא מתאים לי כעת. לא נפשית, ולא למה שחשוב לי עכשיו". אני מבינה אותה. גם אני אחת ממותשות האקטואליה. החיבור היומיומי לאקטואליה חורך גם את צרכניה, ומעידה על כך
כששמעתי בתשדירי הבחירות של מפלגת ימינה את ההבטחה של איילת שקד להגשים על-מלא את החזון הכלכלי הניאו-ליברלי מבית מדרשם של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, שאלתי את עצמי אל מי היא פונה: אל מאות אלפי המובטלים והמובטלות? אל בעלות העסקים הקטנים שקרסו? אל מעמד הביניים הנשחק? איפה היא היתה בשנה האחרונה? המצע הכלכלי של בנט ושקד ראוי לתגובת לעג בנסיבות הזמן הזה שבו אפילו ניאו-ליברל מוצהר
