ראיון עם החוקר הפלסטיני וליד חבאס: הכלכלה הפלסטינית תחת שליטה ישראלית

“די לכיבוש!” קוראות מפגינות בקצב התופים; “הסתכלו לכיבוש בעיניים”, מפצירים פעילי שמאל במפגיני קפלן  החולפים ומניפים ים של דגלים. אנחנו יודעים להסביר מדוע עם כיבוש אין דמוקרטיה. אך אם נתבקש להמחיש את פני הכיבוש בדימוי משכנע, ספק אם יעלה בדעתנו הפן הנוכח-נעדר והכה חשוב : הכיבוש הכלכלי.

בהיגיון המסדר של הכיבוש, כלכלה היא גם שוט וגם גזר שישראל מנצלת כדי להעניש, או לחלופין – כדי להרגיע את הרוחות בשטחים הכבושים. מתקפה הרסנית על עזה עשויה להסתיים בהבטחה ישראלית לפיתוח שדה גז מול חופיה, ונוכח החורבות בג’נין החליט הקבינט הביטחוני על “הקלות כלכליות ואזרחיות” לרשות הפלסטינית, בתנאים מגבילים, כמובן. בו בזמן מועלית בכנסת הצעת חוק חדשה שתאפשר לנפגעי טרור לתבוע נזקים “ממשלמי שכר למפגעים”, ותסכן עוד יותר את יציבותה הכלכלית של הרשות. זו אותה רשות שישראל מחלישה כבר שנים: מונעת ממנה מאות מיליוני שקלים שקוזזו מהכנסותיה ממיסים ומכסים שישראל גובה עבורה. ההקפאה – סנקציה על תשלומי “אסיר ושהיד” שהרשות משלמת למשפחותיהם.

בתנאים אלה,  נאלצה הרשות לנקוט צעדים משמעותיים של טיפול בגירעון התקציבי הגדל: אך צעדי הצנע הזמניים מעוררים תסיסה חברתית. כך למשל דוחה הרשות תשלומים לספקים ומגבילה שכר לעובדי המגזר הציבורי. אך מצבה הכלכלי אינו משתפר והיא נמצאת על סף קריסה. זה הרקע לאפשרות של פשיטת רגל שנדונה באחרונה ברשות.

באפריל השנה פורסם דוח המעקב הכלכלי של הבנק העולמי לקראת הכינוס הדו-שנתי של ועידת הקישור לסיוע כלכלי לרשות הפלסטינית. דוח נוסף פורסם מטעמו של הקוורטט לענייני המזרח התיכון, המייצג את המדינות התורמות לרשות הפלסטינית ואשר היה אמור לפקח על יישום ההסכמים בין הרשות לישראל. הדוחות מתארים מציאות קשה וחסרת אופק כלכלי הן של הרשות והן של המגזר הפרטי הפלסטיני. זה נחנק תחת הגבלות התנועה בגדה המערבית והמצור הכמעט מוחלט המוטל על עזה.

דוח הקוורטט, העוסק בתקופה שמסוף 2022 עד השנה,     מתמקד בעיקר  במגזרי  מפתח  כלכליים  כגון  מים,  אנרגיה,תקשורת, משילות, שלטון חוק וניהול פיננסי, וכן חופש תנועה ומסחר, שבהם הושגה התקדמות כלשהי.

צוינה גם התפתחות חיובית בתחום תשתיות המים והשפכים בגדה המערבית; מתקן ההתפלה הדרומי הזמני כבר מסייע להגדיל את אספקת המים. בתחום האנרגיה נמשכת ההתקדמות בפרויקט הגז של עזה, ונרשמה עליה ביבוא וביצוא הפלסטיני ב-2022 בהשוואה ל-2021, ובתנועת העוברים בגשר אלנבי. מקריאת הדוח עולה כי הקוורטט חזק בדיווחים אך חלש בביצוע המשימות שלשמן הוקם.

המציאות שמאחורי הדוחות   

וליד חבאס הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, וחוקר במרכז מדאר, הפורום הפלסטיני ללימודי ישראל ברמאללה.   חבאס מתעניין בדרכים שבהן הפעילות הכלכלית הפלסטינית מתמזגת במבנה הכיבוש הישראלי, ובשילוב בין המגזרים הכלכליים הפלסטיניים ומנגנוני הכיבוש.

חבאס מציע לעסוק בכלכלה הפלסטינית בשני ממדים שלובים: הכלכלה הפלסטינית תחת כיבוש והכלכלה תחת משטר קולוניאלי. הממד הראשון עוסק במסגרות המשפטיות והמנהליות השולטות בעשייה היומית של הכלכלה הפלסטינית, ואילו הממד השני בוחן את יחסי הכוח היסודיים. במשטר הקולוניאלי גולשים יחסים אלה אל מעבר לסוגיות כלכליות גרידא, אך מעצבים באופן ישיר את המציאות הכלכלית.

חבאס קורא בביקורתיות את תמונת המצב המתוארת בדוחות הארגונים הבינלאומיים, ומציע אפשרות אחרת החותרת תחת תמונת הכלכלה הרשמית המתוארת בהם והמצוטטת בעיתונים הכלכליים. “מאז 1967”, אומר חבאס, “התבסס ההיגיון המסדר של הכיבוש על שלושה יסודות: קולוניאליות התנחלותית, הפרדה דמוגרפית והידוק התלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית. להשתלטות על המרחב הפלסטיני באמצעות מפעל ההתנחלויות יש השפעה עצומה על הכלכלה. בשטח C צומצמה הטריטוריה ואבדו לפלסטינים משאבי טבע ומקורות מים עד כדי הרס החקלאות. ההפרדה הדמוגרפית בין הישראלים לפלסטינים והשליטה בפלסטינים באמצעות הגבלות על התנועה קובעות יחסי כוח שמטרתם לדכא שאיפות לאומיות או רעיונות לעצמאות”.

כבילת הכלכלה הפלסטינית לכלכלה הישראלית המפותחת ממנה ללא שיעור מחלישה את כוח ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. (להמחשה: לפי הבנק העולמי, עמד התמ”ג ברשות הפלסטינית ב-2022 על כ-3,800 דולר לנפש, לעומת כ-52 אלף דולר לנפש בישראל). אחד המאפיינים המרכזיים של התלות הכלכלית הוא עבודה פלסטינית בשכר נמוך מהמקובל במשק הישראלי. באופן פרדוקסלי, דווקא משטר ההפרדה והפיקוח המתוחכם  שישראל השליטה בגדה המערבית לאחר האינתיפאדה השנייה והקמת חומת ההפרדה, הדקו את  היחסים הכלכליים בין הפלסטינים ובין ישראל. “חומת ההפרדה יצרה ‘גיאוגרפיה קולוניאלית’ שכפתה  תכנון  מרחבי ישראלי  שבו  הפלסטינים  מותחמים באזורים גיאוגרפיים מפוזרים ואילו ההתנחלויות מתרחבות לעומק השטחים הפלסטיניים. כך נוצרו מרחבים המאפשרים יחסי מסחר  בלתי רשמיים בין שחקנים כלכליים פלסטיניים שהסתגלו לחלוקה הגיאוגרפית שנכפתה עליהם ופיתחו מיומנויות לניצול הפרצות שבשיטה, לבין ישראלים, וביחד הם פועלים בכלכלה בלתי מפוקחת ובלתי נשלטת. שני הצדדים מרוויחים שעה שהרשות הפלסטינית מפסידה”.

אם כך, אני תוהה, האם מוצדק לתאר ולנתח את הכלכלה הפלסטינית כאילו הייתה כלכלה עצמאית, כפי שנוהגים הדוחות של הבנק העולמי או הקוורטט. כלום לא מדובר למעשה בכלכלה ישראלית-פלסטינית אחת ולה מטבע אחד ומעטפת מכס אחת?

סבאח סבור ששלושת היסודות של ההיגיון המסדר של הכיבוש והמשטר הקולוניאלי מספקים תשובה טובה יותר לשאלת הקשר בין הכלכלות: “קשה לומר שזו כלכלה אחת. לאחר הסכם אוסלו ופרוטוקול פריז, הכלכלה הפלסטינית מוכרת בקהילה הבינלאומית כישות או ככלכלה נפרדת שיש לה יחסים הדוקים עם המשק הישראלי. אנחנו מדברים על שתי כלכלות נפרדות המוגדרות בהסכמים בינלאומיים, ולכן לא נכון לדבר על כלכלה אחת. הסחר הפלסטיני מוכר לפי החוק הבינלאומי כסחר חוץ, וגם סליקת המיסים שבשליטת ישראל מתאפשרת רק בגלל שהכלכלה הפלסטינית הוכרה כנפרדת. לכן, השאלה המרכזית היא אם הפלסטינים יכולים להתנתק מהכלכלה הישראלית ובאילו תנאים”.

המשמעות של כלכלה תחת כיבוש היא “שבגדה המערבית שולט פיקוד המרכז. בשונה משאר הפיקודים הוא לא ממלא משימות צבאיות בלבד, אלא גם שולט באדמה ובאוכלוסייה. הוא הריבון בעל הסמכויות הביצועיות, השיפוטיות, החקיקתיות והמנהליות. הסכם אוסלו התאפשר לאחר שמפקד הפיקוד פרסם צו אלוף לפיו נמסרו כמה מסמכויותיו לרשות הפלסטינית. אך כל דבר שקשור בכלכלה הפלסטינית – יצוא, יבוא, חקלאות, עבודה וסחורה; וגם צריכת מים, חשמל, מטבע, חיסכון, תרומות בינלאומיות, שימושים במשאבי טבע ובתשתיות – מותנה  בצווי האלוף. היחסים בין הרשות הפלסטינית, וכלל הפלסטינים, לבין ישראל מוסדרים באמצעות המנהל האזרחי, שהוא אגף במשרד הביטחון, וראש המנהל האזרחי פועל כקצין מטה בפיקוד המרכז. כך שאם מבקשים להבין את הכלכלה הפלסטינית צריך לדעת איך הצבא שולט בכל תחומי הכלכלה, מפיננסים עד רמת הקלוריות לנפש”.

הבנק העולמי, בנק ישראל וכן גופים פיננסיים וכלכליים אחרים עוסקים במספרים ולא מציירים את התמונה בכללותה. “אם את רוצה לדעת על אבטלה בשטחים קראי את צווי האלוף ותביני מדוע לא מפתחים בגדה אזורי תעשיה, או מדוע בתי חולים לא רשאים לייבא מכשירים חשובים לפיתוחם, ולמה מפעלים פלסטיניים לא יכולים להשתמש בטכנולוגיות מתקדמות כדי להתפתח. הכול נמצא בצווי אלוף פיקוד המרכז. הם המתירים והם האוסרים”, מסביר חבאס.

עם זאת, העברת חלק מסמכויות המינהל האזרחי לשר השני במשרד הביטחון המשתייך לציונות-הדתית-המתנחלית, והקמת משרד מיוחד להתיישבות בראשות שרה המזוהה אף היא עם אותו זרם ימני-קיצוני, בכוחן לשנות את התמונה. הממשלה תתקשה מעתה לשכנע את הקהילה הבינלאומית שהשליטה בשטחים הכבושים הפלסטיניים פועלת עדיין, פורמלית לפחות, תחת החוק הבינלאומי, והעולם ייאלץ להסתכל לכיבוש בעיניים. 

יבוא העגלים כמשל

במארס 2019, פרסם מוחמד שתייה, שמונה באותה עת לראש ממשלת הרשות הפלסטינית, תוכנית אסטרטגית להתנתקות ‘מהתלות הקולוניאלית בישראל’ שהתמקדה בבשר עגלים אותו החליטה הרשות הפלסטינית להפסיק לייבא מישראל. ייצוא הבקר השנתי מישראל לרשות עמד באותה עת על כ-140 אלף עגלים בשווי של כ-800 מיליון שקל.

תחילה נתפס חרם הבקר כמחאה נגד הקפאת כספי המיסים הפלסטיניים בידי ישראל כל אימת שדרישותיה מן הרשות לא נענו. אך בתוך זמן קצר התברר, כי עצירת יבוא הבקר מישראל היא חלק מתוכנית אסטרטגית של הרשות לניתוק המשק הפלסטיני מהכיבוש הישראלי. כשהרשות החלה לייבא בשר בקר באופן עצמאי, הפעילו מגדלי הבקר בישראל לחץ על הממשלה, ואף יצאו להפגנות מחאה בטענה כי החרם שהטילה הרשות על יבוא הבקר הוא גזר דין מוות למאות משקים בישראל. הלחץ עשה את שלו, ושר הביטחון דאז, נפתלי בנט, הודיע כי בתגובה לחרם ייסגרו המעברים לייצוא חקלאי פלסטיני שרובו מיועד לשוקי ירדן וטורקיה.

היו אלה ימים מכריעים לייצוא התמרים לטורקיה, לאירופה ולמזרח אסיה לקראת חודש הרמדאן שעמד בפתח. כל עצירה או עיכוב בייצוא, היו עלולים לפגוע באיכות התמרים ובהסכמים שעליהם חתמו היצואנים הפלסטינים, ולגרום להם הפסדים כספיים בהיקף של כ-50 מיליון שקל.

הרשות אמנם הכריזה כי הצעד הישראלי הוא “החרפת המלחמה הכלכלית והמדינית נגד הפלסטינים”, אך בתחילת 2020 הושגה הסכמה בינה ובין ישראל על סיום ‘מלחמת הסחר’ כאילו מדובר היה בקרב בין כוחות שווים.  כך סוקרה הפרשה בעיתונות.

אני שואלת את וליד חבאס אם אפשר לקרוא את הסיפור הזה כמשל ליחסי התלות הכלכליים של הפלסטינים בישראל. “אפשר”, משיב חבאס, “זו דוגמא טובה משום שהיא ממחישה את תפקידה של הרשות הפלסטינית כחלק מהמשטר הקולוניאלי, בכך שהיא מאפשרת לישראל משטר קולוניאלי בלתי ישיר. חשוב לדעת איך הרשות הוקמה ולשם מה, ואני מדבר על מבנה העומק של הכיבוש. פיקוד המרכז העביר חלק מסמכויותיו לאחריות הרשות הפלסטינית שפועלת תחתיו. הרשות אמנם אוטונומית, אבל תחומי העבודה שלה, הגבולות המשרטטים את כושר התמרון שלה, את היצירתיות, או את ההתנתקות הכלכלית, נקבעים על פי תקנות, חוקים ותכתיבים שנקבעו בפיקוד מרכז, שמושפע ממדיניות ממשלת ישראל”.

אין בכך כדי לשלול את קיומם של יחסי כוח אחרים הפועלים בתוך המערכת הזאת, כגון הון בינלאומי, תחרות בין שחקנים כלכליים וגורמים אחרים. זה המנגנון, או המכניזם של הכיבוש. הסיפור על חרם הבקר הוא למעשה סיפור של ניסיון השתלטות של בעלי הון, קפיטליסטים פלסטינים, על שוק הבשר המבוזר בין מאות יבואנים קטנים. הם הפעילו לחץ על הרשות שנענתה להם תוך מצג שווא של ‘תוכנית התנתקות כלכלית’, ומשלא הצליחה – ויתרה”.

יש דוגמאות נוספות כגון דלק. לפי פרוטוקול פריס רשאית הרשות לרכוש דלק מכל מדינה שתרצה. אך היא בחרה לקנות דרך חברה ישראלית אחת. במצב הזה היא לא יכולה להפסיק מיידית את רכישת הדלק מישראל ולהודיע שהיא מנתקת את התלות ומתחילה לרכוש ממוכרים שונים. אחרי עשרות שנים של סימביוזה כלכלית, אי אפשר להתנתק ברגע. מדוע בוחרת הרשות להוציא כסף בישראל ולא בפיתוח הגדה? “משום שלשם כך היא הוקמה”, אומר סבאח, “היא חלק מהשיטה הקולוניאלית”.

“עכשיו”, הוא מציע, “נדבר על הכלכלה הפלסטינית תחת משטר קולוניאלי, וכאן עלינו להבין את יחסי הכוח. למשל, מדוע פלסטינים עובדים בישראל או אצל מעסיקים ישראלים בשטחים? זה לא רק מפני שהמשכורת גבוהה יותר. יש סיבות נוספות”.

אחת המרכזיות בהן היא הפקעת האדמות שמובילה לפרולטריזציה של החקלאים. לפרולטריון הזה צריך לספק פרנסה, אך לרשות הפלסטינית אסור להקים אזורי תעשיה שיכולים לקלוט אותם. כך שהכלכלה הפלסטינית קשורה לישראל בגלל יחסי כוח שנכפים עליה באמצעות הפקעת קרקעות ודחיקת אוכלוסייה. “זה המבנה הקולוניאלי השולט בכלכלה הפלסטינית”.

התהדקות תוך כדי הפרדה

בעבודת הדוקטורט שלו עוסק חבאס בהתפתחות השליטה הישראלית הנאכפת על המרחב הפלסטיני, ובהשפעתה על הכלכלה, מסוף האינתיפאדה השנייה. השליטה המרחבית הגלויה היא באמצעות כבישים, גדרות, מחסומים ופיצול שטחי הגדה למובלעות, ואילו השליטה הסמויה מן העין היא באמצעות משטר ההיתרים.

“מצאתי שהשליטה הישראלית במרחב הפלסטיני הגיעה לשלב המתקדם שלה בערך בשנים 2004- 2005, כאשר חלקה הגדול של חומת ההפרדה כבר הושלם. זו הייתה תקופה חדשה שבה קשר הכלכלות הפלסטינית והישראלית התהדקו באמצעות מערכת השליטה הזאת” אומר חבאס.

“במחקר שלי אני מתעניין בתגובה הפלסטינית לשליטה הזאת, ומצאתי דרכי תגובה מגוונות שהארגונים העוסקים בכלכלה הרשמית לא מתעמקים בהן”.

דוגמא ידועה היא הסחר בהיתרי מעבר ועבודה שהפך את המאכערים הסוחרים בהיתרים לקבוצת אינטרסים חזקה. “אפשר לומר שישראל שולטת בכלכלה הפלסטינית, אבל מתחת למנגנוני השליטה שלה פועלות קבוצות אינטרסים פלסטיניות, ישראליות ומעורבות שמפעילות כלכלה בלתי רשמית המוטמעת בדי-אן-איי של השיטה, ונודעת לה משמעות בתמונת המצב הכלכלית הגדולה”.

פחות ידוע הוא השימוש שבעלי מפעלים פלסטינים הנשענים על השוק הישראלי עושים בגיאוגרפיה הקולוניאלית, כפי שממחיש היטב ענף הריהוט. מפעלי רהיטים פלסטיניים בנבלוס (שכם) מוכרים כ-70% מתוצרתם לקונים בישראל.

כדי למכור, הם חייבים להעביר את המוצרים במעברים המסחריים – חמישה עד ששה,  שם מפקחים עליהם נציגי רשויות המיסים והמסחר הישראלים. ההעברה היא בשיטת ‘גב אל גב’ המסורבלת והיקרה, וכדי לעקוף את ביורוקרטיית המעבר שוכרים היצרנים חדרים או קרוואנים בהתנחלויות.

“המעבר להתנחלות עמנואל, למשל, קל למדי ואינו מצריך רישום או אישור, כיוון שהעברת סחורה בין שטח תעשייתי בהתנחלות ובין ישראל אינה נחשבת לייבוא או לייצוא כפי שנחשבת העברת סחורה פלסטינית לישראל. הגיאוגרפיה הקולוניאלית תרמה לייסוד רשתות של אינטרסים כלכליים המורכבות מפלסטינים וישראלים ובכללם מתנחלים”.

תמרים פלסטיניים או תוצרת ההתנחלויות?

המשמעות היא שברמת השטח ישנם יחסים קרובים בין ישראלים לפלסטינים לא מעטים שנהנים מרווחים שעה שקופת האוצר הפלסטינית מתרוקנת. הכלכלה הבלתי רשמית חודרת לכל המגזרים הכלכליים וכוללת פלסטינים ממעמדות חברתיים ומרקעים שונים.

“לשימוש בהתנחלויות כתחנות מעבר לסחורות ישנן השפעות כלכליות ופוליטיות על הפלסטינים, שהחשובה בהן היא היחסים הכלכליים הנרקמים בין פלסטינים לבין התנחלויות בלתי חוקיות על אדמות פלסטיניות, תוך רתימת תשתית ההתנחלויות לשירות האינטרסים הכספיים של סוחרים פלסטינים רבים. זו דוגמא רבת עוצמה לאופן שבו המבנה הקולוניאלי, שנדחה פוליטית על ידי הפלסטינים כקולקטיב בעל אינטרס לאומי, כרוך במורכבויות סותרות ובמעורבות של פלסטינים בעלי אינטרסים כלכליים פרטיים. אלה הם תהליכים מורכבים ולא ‘אירוע’ שניתן יהיה להפסיק אם וכאשר יסתיים הכיבוש הצבאי”.

מעניין אפילו יותר הוא הסחר בשוק התמרים. ענף התמרים בבקעת הירדן נשלט בידי מתנחלים. לפלסטינים נותרו מעט מטעים, אך קיים פער גדול בין שטחי המטעים שלהם לבין כמויות התמרים שהם מייצאים. הסיבה: הם מלבינים את התוצרת החקלאית של המתנחלים. על חלק לא מבוטל של התמרים המיוצאים מהתנחלויות מוטבעת חותמת של תוצרת פלסטינית. חבאס: “כך יכולים המתנחלים למכור את תוצרתם באירופה בלי חשש מחרם, והפלסטינים יכולים להרוויח. הדוגמאות האלה מבהירות שלמרות הכיבוש והמשטר הקולוניאלי, הפעילות בשטח מייצרת מציאות של מדינה אחת שתושביה מתערבבים אלה באלה”.

משטר ההפרדה על כל מרכיביו פוגע בכלכלה הפלסטינית. הוא הוביל לצמיחתה של כלכלה בלתי רשמית המעודדת פעילות בלתי חוקית כמו הברחות ושחיתות מצד כל הגורמים המעורבים בה, ועל כך כבר נכתב בפירוט בדוחות מבקר המדינה.