משבר הקורונה: ההתאוששות הכלכלית תלויה בנטישת האידאולוגיה הניאו-ליברלית

כששמעתי בתשדירי הבחירות של מפלגת ימינה את ההבטחה של איילת שקד להגשים על-מלא את החזון הכלכלי הניאו-ליברלי מבית מדרשם של מרגרט תאצ’ר ורונלד רייגן, שאלתי את עצמי אל מי היא פונה: אל מאות אלפי המובטלים והמובטלות? אל בעלות העסקים הקטנים שקרסו? אל מעמד הביניים הנשחק? איפה היא היתה בשנה האחרונה? המצע הכלכלי של בנט ושקד ראוי לתגובת לעג בנסיבות הזמן הזה שבו אפילו ניאו-ליברל מוצהר כמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התעלם מן הגירעון המפלצתי ופיזר מענקי סיוע מ”קופסאות” קורונה חוץ-תקציביות, וללא תכנית כלכלית. אך מאחר שהצטרפותה של ימינה לממשלה הבאה, בכל הרכב שהוא, נראית כבלתי נמנעת, אין ברירה אלא להתייחס למצעה הכלכלי ברצינות ולא להסתפק בלגלוג מחמת האנכרוניזם.

לאמיתו של דבר, למפלגתה של שקד (אז הבית היהודי) ניתנה הזדמנות להגשמת חזון הימין הכלכלי, כאשר נפתלי בנט מונה במארס 2013 לשר הכלכלה ויו”ר ועדת השרים לענייני יוקר המחיה, הריכוזיות במשק ועידוד התחרותיות (אחד מתוצרי מחאת 2011), בממשלת נתניהו השלישית. במשמרת שלו דווקא הועלה שכר המינימום בהסכם שנחתם בין ההסתדרות למעסיקים, וחוקק חוק שכר מינימום ביוזמת דב חנין, אז חבר כנסת מטעם חד”ש. לבנט לא היה כל חלק בהעלאת השכר או בחקיקה, אולם היה לו חלק נכבד בהמשך פירוקו והחלשתו של משרד העבודה, שכיום אינו משרד אלא “זרוע” מדולדלת וחסרת משאבים. בימים האלה שבהם דרוש למשק ולעובדים משרד עבודה מתוקצב, מתפקד ויעיל, חסרונו מורגש יותר מאי פעם.

הקורונה לא הרגה את הניאו-ליברליזם אך היא שברה עיקרון מכונן באידאולוגיה שלו, והוא הטבו על התערבות מצד המדינה בכלכלה. הדוגמאות הבולטות למהפך היא ההחלטה שהתקבלה בדצמבר האחרון באיחוד האירופי על המרצת הכלכלה בחבילת סיוע שתעלה 750 מיליארד אירו; יפן שסייעה למשקי בית בסכום המגיע לטריליון דולר, וחבילת הסיוע בסכום הדמיוני של 1.9 טריליון דולר שעליה הודיע הנשיא האמריקאי ג’ו ביידן, במסגרת תכניתו להתמודדות עם משבר הקורונה, בנוסף ל-2 טריליון דולר להאצת הכלכלה.

בתהליך ההתאוששות מהמשבר הכלכלי שחוללה המגפה גובר הביקוש למודלים כלכליים חדשניים שנדונו עד כה בספרות האקדמית, ושניתן ליישם אותם כבר עכשיו בתכניות כלכליות. מפתחי המודלים, שביניהם זוהרות במיוחד כלכלניות כמו מריאנה מצוקאטו, קיית ראוורת’ ואסתר דופלו, יורדות מן הקתדרה ומייעצות לממשלות, עיריות וארגונים בינלאומיים המעוניינים בחדשנות כלכלית מותאמת לאתגרי זמננו.

מצוקאטו, כלכלנית איטלקיה-אמריקאית העוסקת במחקר ובפיתוח חדשנות כלכלית וציבורית, חושפת במחקריה את חוסר האיזון בין גודל ההשקעות מצד המדינה בתשתיות, בשירותים ובהטבות מס שמאפשרים ליזמים ולחברות פרטיות לצבור הון עתק לעצמם מבלי לשתף באמת את המשקיעים, כלומר אותנו משלמי המסים. האם אפשר לדמיין את המצאת האינטרנט או הטלפון הנייד לדוגמה, ללא ההשקעות בתשתיות החיוניות לטכנולוגיה מצד המדינה? ב”תיאוריית כישלון השוק” שמצוקאטו פיתחה המדינה אינה מסתפקת בתיקון שווקים, אלא מייצרת שווקים חדשים. במובן זה מדינה צריכה לראות את עצמה כמנוע צמיחה, תוך שינוי ההגדרה של צמיחה כלכלית. בכלכלה החדשה צמיחה לא תתמקד בערכי שוק אלא תכלול גם ערכים כמו בריאות ציבור, חינוך, רווחה, והעבודה שנשים מבצעות ללא שכר במשק ביתן. רעיונותיה ומחקריה של מצוקאטו הפכו אותה למרצה וליועצת מבוקשת, לחברה במועצות כלכליות ברחבי העולם, ומ-2019 גם בוועדת האו”ם למדיניות פיתוח.

המודל שפיתחה הכלכלנית הבריטית קיית ראוורת’, להתאוששות כלכלית ממגפת הקורונה ולהתמודדות עם משבר האקלים כבר אומץ על ידי לא מעט עיריות, ובראשן עיריית אמסטרדם. עיקרו של המודל, המכונה “כלכלת הסופגניה” (דונאט – סופגניית חישוק), הוא השגת איזון בין צרכי הקיום של האדם ובין צרכי כדור הארץ. הטבעת הפנימית מייצגת אפוא צרכים כגון מזון, דיור, בריאות, חינוך, עבודה, מדע, דת, קהילה, ואילו הטבעת החיצונית מייצגת אקלים, אוקיינוסים, מים מתוקים, בעלי חיים, צמחיה ועוד. לשתי הטבעות מרכז משותף שמייצג את התלות ההדדית של בני האדם בסביבה הטבעית ושל הטבע בעולם האנושי. המודל המלהיב של ראוורת’ מסייע להנהלות הערים לתכנן כלכלה ברת קיימא ומועילה הן לתושבים והן לסביבתם הטבעית.

כלכלני הפיתוח, בני הזג אסתר דופלו ואבהיג’יט ו’ בנרג’י, זוכי פרס נובל למדע הכלכלה ל-2019 (הזוכה השלישי הוא מייקל קרמר), מציגים מודל חדש למאבק בעוני העולמי. את מחקריהם הם עורכים בעיקר בהודו ובאינדונזיה בקרב אנשים שהכנסתם היומית היא פחות מדולר. החידוש שהם מביאים לכלכלת הפיתוח הוא בעבודת השטח שהם מבצעים בצד המחקר התיאורטי. לשם כך הם הקימו מעבדה לטיפול בעוני במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), שמקדמת מדיניות על סמך מידע ונתונים מיקרו-כלכליים על משקי בית, כפרים או בתי ספר. במקום לעסוק ב”מלחמה” כוללת בעוני, דופלו ובנרג’י מפרקים בעיות גדולות לשאלות קטנות יותר שניתנות לניסוי ולפתרון. למשל, מה יגרום להורים עניים לוותר על עבודת בתם ולממן לה לימודים? כיצד לספק שירותי בריאות יעילים וזולים, ואיזה סוג מזון ארגוני הסיוע צריכים לספק.

מסקנתם של דופלו ובנרג’י היא שברוב המדינות ממשלות הן לא הבעיה אלא הפתרון. מחקריהם וניסיונם בשטח מוכיחים כי במאבק נגד העוני מדיניות הממשלה ואיכות יישומה קובעות את מידת ההצלחה. המסקנה סותרת לחלוטין את העמדה הניאו-ליברלית המתייחסת לממשלות כבעיה שמפריעה לשוק החופשי ולעולם לא כפתרון.

ואצלנו, האם הממשלה הבאה תהווה בעיה גדולה או תפתיע כבעיה קטנה? כל ניחוש יתקבל. אולם ההמתנה לממשלה שלאחריה, ולזו שלאחריה, תהיה נוחה יותר עם הידיעה על התאוששותו הכלכלית של העולם בד בבד עם נטישת האידאולוגיה הניאו-ליברלית.