fbpx

דרושה תמורה דמוקרטית ירוקה: מצב החירום האקלימי מחייב לחבר בין צדק חברתי לצדק סביבתי

כל תהליך דמוקרטי עתידי יהיה חייב לכלול את סיומו של המודל הניאו-ליברלי המסכן את קיומה של החברה

הודעתה של שלי יחימוביץ' כי תפרוש מהגשת תוכנית אקטואליה מצליחה ברשת ב' ומתאגיד השידור הציבורי לא הפתיעה אותי. בפוסט פרידה שהעלתה לפייסבוק ב-9 בפברואר, כתבה יחימוביץ' שהחליטה לפרוש כיוון ש"החיבור הסימביוטי, היומיומי, החורך, לאקטואליה […] מאוד לא מתאים לי כעת. לא נפשית, ולא למה שחשוב לי עכשיו". אני מבינה אותה. גם אני אחת ממותשות האקטואליה. החיבור היומיומי לאקטואליה חורך גם את צרכניה, ומעידה על כך הירידה בשיעורי הצפייה במהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, למרות מאמציהן להידמות למופעי בידור. למכורים לחדשות ולפרשנויות יש היצע רחב של תוכניות רדיו, פודקאסטים, עיתונות עצמאית דיגיטלית ומשדרי רשת שונים. כל התמכרות והאסקפיזם שלה.

תופעת העייפות מאקטואליה, או מפוליטיקה, מוכרת בעולם מזה זמן. מסקר שפרסם מרכז המחקר החברתי-פוליטי האמריקאי PEW לפני כשנה עולה כי כ-66% מהאמריקאים דיווחו על עייפות מצריכת חדשות עקב חשיפה ממושכת לרצף שידורים המערבים עיקר בטפל, שהתקשורת הממסדית מנפחת משיקולי רייטינג. גורמים נוספים הם אובדן אמון בפוליטיקאים ובמוסדות הפוליטיים וחרדה מפני עתיד קודר. עייפות מפוליטיקה יחד עם תשישות ממשבר הקורונה, אי-ביטחון כלכלי ותעסוקתי וחשש מקטסטרופה אקלימית יוצרים אדישות כלפי הפעילות הפוליטית עצמה, וזו כבר סכנה לדמוקרטיה. הזירה הפוליטית הופכת מגרש המשחקים של כוחות פופוליסטיים ואינטרסנטיים גלובליים ומקומיים, היודעים לנצל הזדמנויות. הימין הפופוליסטי כבר הוכיח את כישוריו בתחום זה לביסוס השפעתו, והשאלה היא איזה מענה מכין לו השמאל הפוליטי בנסיבות הזמן הזה.

תשובה שמאלית לפופוליזם הלאומני

שאלה זו מעסיקה כיום את מיטב ההגות הפוליטית השמאלית, ואני מבקשת להציג כאן את קריאתה של התיאורטיקאית הפוליטית הנודעת שנטל מוף ((Moffe להקמת שמאל פופוליסטי סביב הרעיון של "תמורה דמוקרטית ירוקה". בכך עוסק מאמרה שפורסם בספטמבר 2020 באתר Open Democracy. מול הפופוליזם הלאומני הימני, הטוען שהוא מדבר בקול העם, ובמיוחד בקולם של אלה שהגלובליזציה הותירה מאחור, מתחזקת הרלוונטיות של פופוליזם שמאלי יותר מאי פעם. מה שנכון לכל מדינה הוא צורך השעה בישראל, וקריאת השכמה צריכה להישמע גם במרחב האקטיביזם השמאלי שלנו. חיוני שתנועות וארגונים ייצאו מאזורי הנוחות שלהם בחברה האזרחית או בשוליים הרדיקליים, וישלבו כוחות כתנועה פוליטית חוצה-מגזרים. על תנועה כזו לאתגר את הליברליזם החברתי ואת השיתוק המדיני שאחז במפלגות המרכז-שמאל הציוניות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במהלך המאה ה-20, כותבת מוף, הועמדה בלב הפרויקט הסוציאליסטי שאלת אי-השוויון, והמאבק לצדק חברתי נתפס במונחים של חלוקה מחדש של "פירות הצמיחה". המאבקים של התנועות החברתיות החדשות, וביניהן תנועות פמיניסטיות, סביבתיות, או למען זכויות  להט"ב, הוסיפו נקודות מבט חדשות לשאלת הצדק החברתי. תנועות אלה, ברובן, התמקדו בסוגיות של אוטונומיה ושל חירות אך לא באופי הצמיחה הכלכלית. בשני העשורים האחרונים נכנסה האנושות לשלב חדש של מצב חירום אקלימי, ושאלת הצדק החברתי מחייבת כעת הגדרה מחודשת לערך "צמיחה", שכן צמיחה כלכלית חומרית כבר לא אינה מקור הגנה חברתי. כל תהליך דמוקרטי עתידי יהיה חייב לכלול את סיומו של המודל הניאו-ליברלי המסכן את קיומה של החברה, ואשר תוצאותיו ההרסניות פוגעות במיוחד בקבוצות המוחלשות בתוכה. אם כן, מאבק מעמדי במודל החלופי שמעמידה האסטרטגיה הפופוליסטית השמאלית, תחת הכותרת "תמורה דמוקרטית ירוקה", מבטא את המאבקים השונים נגד דיכוי ושליטה על בסיס הרעיון שצדק כלכלי וחברתי הוא בלתי נפרד מצדק סביבתי, וכי פרויקט זה מחייב ניתוק מהקפיטליזם הפיננסי ומהסדר הניאו-ליברלי.

 הגנה מפני כוחות השוק

מודל פעילות זה, מציינת מוף, חייב את צמיחתו הנוכחית להגותו של קרל פולני על אודות "תנועת הנגד" בספרו "התמורה הגדולה", אשר ראה אור לראשונה ב-1944. ספרו, המחבר את קריסת הדמוקרטיה ועליית הפשיזם בשנות ה-30 של המאה ה-20 לליברליזם הכלכלי ולחברת השוק, זוכה בעשורים האחרונים בהכרה מחודשת. פולני, לטענת מוף, מייחס חשיבות רבה לעיקרון של הגנה חברתית מפני כוחות השוק כבסיס לכוח המניע של תנועת הנגד. כאשר חברה חווה שיבושים קיומיים חזקים עולה בה הצורך בהגנה על עצמה, ובני אדם נוטים ללכת אחרי מי שהם מאמינים שיספק להם הגנה כזו. בתפיסה סוציאליסטית עשויות הגנות להתבטא במעורבות מדינתית בכלכלה, באכיפת חוקי עבודה ובחיזוק איגודי עובדים, ברשת רווחה, במדיניות של הטלת מכסים, וכיוצא באלה. הימין משתמש בטענת ההגנה החברתית כדי להפיץ את עמדותיו הלאומניות והבדלניות. לטענת מוף, הצורך בהגנה מפני השיבוש הקיומי העכשווי שחוללה המגפה מסביר מדוע אזרחים ואזרחיות היו מוכנים, לפחות בשנת הקורונה הראשונה, לציית לתקנות חירום ולצורות דיגיטליות של פיקוח, חרף הפגיעה בפרטיותם ובזכויותיהם. מוף מגלה הבנה לדרישה העממית להגנה חברתית מפני כוחות שאינם כלכליים בלבד, ומציעה לבנות אסטרטגיה שתקבל את דרישות ההגנה אך תטמיע בהן את ערכי המפתח של המסורת הדמוקרטית.

על רקע צמיחתו החופשית של הימין הפופוליסטי הלאומני בישראל, בד בבד עם הצטמקות השמאל המפלגתי, ממנו מצופה להוביל את המאבק בימין ולנער את העייפות מפוליטיקה שמאפיינת רבים ורבות מתומכי השמאל, ראוי וכדאי להקשיב לקולה של שנטל מוף, המהדהד את קרל פולני.

בסופו של כל מאבק שמאלי עומדת החירות, ומה שמבדיל בין פשיזם ובין סוציאליזם, כתב פולני, אינו כלכלי אלא מוסרי ואמוני: "גם כאשר הם תומכים באותה הכלכלה, הם לא רק שונים זה מזה, אלא מגלים עקרונות מנוגדים ממש. והדבר החשוב ביותר שמבדיל ביניהם הוא שוב עקרון החירות […] אל לו לאדם לחשוש שהכוח או התכנון יפנו נגדו וישימו לאל את החירות שהוא בונה באמצעותם. זו משמעותה של חירות בחברה מורכבת: היא מעניקה לכולנו את הביטחון שאנו זקוקים לו".

 

פעילי חד"ש, מק"י ובנק"י במצעד האקלים, תל-אביב, אוקטובר 2021 (צילום: זו הדרך)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן