ח"כ תומא-סלימאן: מדוע אנו מתנגדים למלחמה האימפריאליסטית נגד איראן

"לפני יומיים מישהו שאל אותי מדוע אני מתנגדת למלחמה. השבתי שצריך לבקש תשובות מאלה שפותחים במלחמה, ולא ממי שמתנגדים לה. ברירת המחדל חייבת להיות התנגדות למלחמה, כי מלחמות לעולם לא יביאו ביטחון או שלום" – הדגישה ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש) בראיון שהתקיים השבוע (17.3) על רקע התמשכות המלחמות באיראן ובלבנון.

מה האינטרס של ממשלת נתניהו ושל הממשל האמריקאי לפתוח במלחמה?

לדעתי לממשלת ישראל ולממשל בארה"ב מטרות שונות במלחמה, אך האינטרסים שלהם נפגשים והן מתואמות. נתניהו חותר להפוך את ישראל לכוח הצבאי ההגמוני באזור ולסלק מדרכו כל כוח שעשוי להיות משקל נגד לפרויקט של ממשלת הימין. נתניהו מעריך שיש לו חלון הזדמנויות ליישם את החלום הימני בדבר כינון "ישראל הגדולה". החזון שלו הואמזרח תיכון מפורק ונטול כוח, בו מדינות ערב מרגישות מאוימות ולכן מוכנות לנרמל את יחסיהן עם ישראל ולהשלים עם המשך הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה, ואף בחלקים מסוריה ומלבנון.

מבחינת ארה"ב המטרות הן גדולות יותר, ובעיקרן כלכליות. תוכניתו הייתה להשתלט על אזורים בעלי חשיבות כלכלית ואסטרטגית, לרבות מקורות האנרגיה הגדולים של איראן. בכך ביקש טראמפ להחליש כוחות המאיימים על ההגמוניה של ארה"ב כמו סין ורוסיה, שלהן קשרים טובים עם איראן. להערכתי, הנושא הכלכלי הוא גם מה שיכריע את משך המלחמה. חסימת מיצרי הורמוז בידי איראן גורמת עלייה מטאורית במחירי הנפט ופגיעה בכלכלה העולמית כולה – בדיוק ההיפך משאיפותיו של טראמפ.

המטרה המשותפת של נתניהו וטראמפ היא חיזוק ההגמוניה האימפריאליסטית הישראלית-אמריקאית. חשוב להדגיש כי המלחמה באיראן היא המלחמה המשותפת הראשונה אי-פעם של ישראל וארה"ב. ארה"ב תמיד תמכה במלחמות שיזמה ישראל – בנשק ובסיוע כלכלי ומדיני, אך הפעם זו מלחמה משותפת מא' עד ת'. אם עד כה הייתה ישראל, במונחי הימים האלה, "פרוקסי" של ארה"ב באזור, הפעם היא שותפה ממש. מבחינת נתניהו זה שדרוג במעמדו.

בתחילת המלחמה דיברו הממשלה וכלי התקשורת הממסדיים בישראל על החלפת המשטר באיראן. האם זו מטרה ממשית או אשליה?

אני סבורה שבממשלה ידעו מלכתחילה שאת המשטר באיראן אי אפשר להפיל בן לילה. איראן היא מדינה גדולה עם כוח צבאי חזק המסוגלת לעמוד במלחמה קשה לאורך זמן. בממשלה ידעו זאת, אבל היו זקוקים לאליבי שבשלו תהפוך המלחמה ממתקפה המנוגדת לחוק הבינלאומי למסע להצלת העם האיראני מהמשטר הדכאני והרודני. הם היו זקוקים לקמפיין התקשורתי הזה גם מול הקהילה הבינלאומית, וגם לשכנוע הציבור הישראלי והציבור האמריקאי. ערב המלחמה היו ארה"ב ואיראן בעיצומו של מו"מ והתקרבו להסכמים. עקב כך היה קשה להסביר מדוע פותחים במתקפה המנוגדת לא רק לכל היגיון אלא גם לחוק הבינלאומי, ואשר עלולה לסכן את האזור ואת העולם כולו במלחמה.

מצד נתניהו זו צביעות יוצאת דופן: מי שאחראי למלחמת השמדה והרג 72 אלף פלסטינים מנסה לשכנע את העולם שפתח במלחמה באיראן כדי להציל עם אחר. אין לממשלת נתניהו שום זכות לפצות פה בנושאים של דמוקרטיה וזכויות אדם.

בשבועיים האחרונים החלה להתעורר מחאה בתוך ישראל נגד המלחמה. כיצד אפשר להרחיבה?

מניסיון, בדרך כלל נחוץ לציבור הישראלי זמן כדי להתנגד למלחמה ולהבין שכל מלחמה היא אסון שממיטות עלינו הממשלות. הפעם, יותר מבעבר, היו בציבור היהודי מי שיצאו נגד המלחמה כבר מהיום הראשון. אמנם זו קבוצה קטנה שלא יכולה להוביל הפגנות ענק, אבל כשחולפים הימים מתחיל הציבור לשאול את השאלות החשובות.

מתחילים לשאול: איך זה שלפני חצי שנה נאמר לנו שחוסלו הגרעין האיראני והכוח הצבאי של איראן וחזבאללה, וכי המלחמה הקודמת הביאה ביטחון לדורות – ופתאום לא רק חזרנו לאותו מצב, אלא למלחמה קשה אף יותר? שואלים: למה הממשלה שהחליטה לצאת למלחמה נגד איראן באופן יזום לא דאגה ולו במעט למיגון האזרחים שלה, ולא התארגנה לשמור על ביטחונם?

הממשלה מנסה לנרמל את המלחמה ולגרום לציבור בישראל להרגיש כי "לעולם נחיה על חרבנו", כפי שאמר נתניהו באחד מנאומיו. אני סבורה שהציבור פוקח לאט לאטאת עיניו, וכי בעתיד נוכל לגייס מעגלים רחבים עוד יותר למאבק רציני נגד המלחמה.

עלינו לעודד חשיבה ביקורתית ולעודד אנשים לשאול את השאלות הקשות. לפני יומיים מישהו שאל אותי מדוע אני מתנגדת למלחמה. השבתי שצריך לבקש תשובות מאלה שפותחים במלחמה, ולא ממי שמתנגדים לה. ברירת המחדל חייבת להיות התנגדות למלחמה, כי מלחמות לעולם לא יביאו ביטחון או שלום.

תפקידנו הוא לנסות להגיע לכמה שיותר אנשים ולטפח בהם את האמון שאפשר להתנגד למלחמה, שזו לא הייתה הכרחית ושהיה אפשר להגיע לפתרון לא במלחמה. חיוני לארגן את הציבור סביב הנושאים החשובים לו: מתווה פיצוי הולם לעובדים שננטשו בלי עבודה ובלי משכורת; סיוע לעסקים הקטנים שנסגרו; או עזרה לחיילים שלא רוצים להיות חלק ממערכה זו ורוצים לסרב.

גם בימי המלחמה מוסיף הפשע המאורגן להפיל קורבנות בחברה הערבית. כיצד ניתן להיאבק בו ובמדיניות ההפקרה הממשלתית?

אין מדיניות של הפקרת הטיפול בפשיעה – הפשיעה היא המדיניות עצמה. ארגוני הפשיעה הם קבלני משנה של הממשלה לדיכוי האוכלוסייה הערבית. לא במקרה הפשיעה משתוללת דווקא בזמנים בהם המשקל הפוליטי של החברה הערבית בתוך ישראל הוא קריטי. הימין מבין שחברה ערבית מלוכדת ומאורגנת עם הנהגה פוליטית היא סכנה ממשית לשלטונו, ולכן הוא מחפש כל דרך לפרק אותה מבפנים. הימין רוצה ערבים יחידים מבוהלים ומאוימים הדואגים להישרדותם הבסיסית ולא קולקטיב בעל דרישות פוליטיות. לכן הוא נותן לארגוני הפשיעה להשתולל ולגרום קרע בחברה הערבית.

הפתרון מוכרח להיות ארגון החברה הערבית. לגרום לה להבין שמאבק אינדיבידואלי ופריסת חסות של המדינה על יחידים לא תביא פתרון. רק מאבק קולקטיבי אמיתי של האוכלוסייה הערבית והפעלת לחץ על כל ממשלה לטפל בבעיה בסיסית זו יכול לשאת פרי. במקביל צריך לחזק את החברה הערבית מבפנים כדי למנוע את התפוררותה. לפני שמדברים על מרי אזרחי של החברה הערבית צריך ללכד את החברה ולארגן אותה, ולהוביל עוד הפגנות המוניות כמו זו שהייתה בסכנין.

הבחירות הקרובות הן הזדמנות להפעיל את הכוח הפוליטי שלנו – לא רק כדי שהליברלים ינצחו את הפשיסטים, אלא כדי שהליברלים יבינו שעליהם להשקיע מאמצים, אם יגיעו לשלטון, בשינוי המדיניות כלפי החברה הערבית.

אלו הזדמנויות וסכנות את צופה בבחירות הקרובות?

אני מעריכה שהימין ינצל כל אפשרות כדי להמעיט מהמשקל הפוליטי של האוכלוסייה הערבית והכוחות הדמוקרטיים בחברה היהודית. המפתח לניצחון על הפשיזם בבחירות הבאות הוא אחוז הצבעה גבוה בקרב האוכלוסייה הערבית. ישנה סכנה של פסילת רשימות או מועמדים מטעם המפלגות המייצגות את האוכלוסייה הערבית, כולל חד"ש. למען מטרה זו חותר הימין לשנות את חוק ועדת הבחירות.

ראינו בעבר ניסיונות להצמיד מצלמות לקלפיות. הפעם עלולים גם להפעיל אלימות פיסית ממשית כדי לגרום כאוס ביום הבחירות באמצעות שליחת בריונים ליישובים הערביים. נוכח האיום הזה חיוני להתארגן להגנה על מקומות ההצבעה.

עלינו לחפש כל דרך להעלות את שיעור ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית. אחת הדרכים לכך היא – הקמת רשימה משותפת של כלל המפלגות המייצגות את הציבור הערבי. בנוסף, על רקע התזוזה של רוב המפלגות ימינה בתקופת המלחמה בעזה, נוצר חלל פוליטי שאנחנו צריכים למלא. אנחנו יכולים לגייס סביבנו כוחות דמוקרטיים בציבור היהודי המתנגדים לכיבוש ולמלחמות. שותפות יהודית-ערבית כזו גם תסייע לשכנע את הציבור הערבי שיש תקווה אמיתית לשינוי, ולכן צריך לצאת ולהצביע.