מדיניות הרעבת האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה: לא אגבית, לא מוסרית ולא חוקית

בעקבות החלטת מועצת הביטחון מיום שישי 23 בדצמבר, הקוראת להגדלת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה (בלי דרישה להפסקת אש שתאפשר את חלוקת המזון והציוד), התראיין האלוף במיל' גיורא איילנד בתכנית "הבוקר הזה" בכאן ב', וחזר שוב על התנגדותו הנחרצת להגשת סיוע הומניטרי לתושבי עזה, בטענה כי אינם "אזרחים תמימים" אלא תומכי חמאס, וכי אסון הומניטרי דווקא יועיל לישראל. איך יועיל? בכך שמאות אלפי אנשים כועסים ורעבים ימרדו בשלטון חמאס וימוטטו אותו. וכך, בפשטות, תקוצר המלחמה בלי לוותר על מטרותיה.

אני לא מתווכחת עם הטוענים מנהמת לב פצוע שאין להתיר סיוע הומניטרי לעזה כל עוד השבויות והחטופים מוחזקים בה כקלפי מיקוח. אבל מגנרלים-פרשנים מצופה להציע אסטרטגיה שקולה ומשוחררת מהלם שבעה באוקטובר שלא מהדהדת זמנים קדומים ומלחמות נקמה, אלא מבינה את מגבלות הכוח במאה ה-21.

חמורים מזה הם דבריו של שר הביטחון יואב גלנט שצוטט כאומר: "לא יהיה חשמל, לא יהיה מזון, לא יהיה דלק – הכול סגור. אנחנו נלחמים בחיות אדם ואנחנו נוהגים בהתאם" ("וויינט", 9.10) זו כבר לא עמדה של משתתף בפאנל טלוויזיוני, אלא של קובע מדיניות ומקבל החלטות גורליות המצהיר על הטלת מצור מוחלט על הרצועה, שמשמעותו לתושביה היא הגברת מצוקתם ומחסורם עד כדי התפשטות רעב ומחלות. משמעותו לישראל עלולה להיות האשמה בהרעבה מכוונת כשיטה מלחמתית, המוגדרת לפי החוק ההומניטרי הבינלאומי כפשע מלחמה.

על מצור מוחלט כטקטיקה מלחמתית

נייר עמדה שארגון אוקספם הבינלאומי פרסם ב-19 בנובמבר קובע שהרעבה משמשת כנשק נגד אזרחים בעזה. במסמך מובאים דברי גלנט יחד עם ציון הסעיפים שנוספו לאמנות ז'נבה  הנוגעות להגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמות בינלאומיות. הרעבה של אזרחים באזורי סכסוך כוללת מניעת מקורות עצמיים של מזון ואספקה, וכן איסור על הצדדים בסכסוך לתקוף מטרות חיוניות לקיום האוכלוסייה האזרחית, כגון מזון ואספקה רפואית, אזורי חקלאות ומתקנים של מי שתיה. גם ארגון משמר זכויות האדם, בדו"ח שפרסם ב-18 בדצמבר, מאשים את ממשלת ישראל בהרעבת אזרחי עזה כשיטת מלחמה.

הארגון הסתמך על עדויות של אזרחים בעזה, פרסומים על דרישות של שרים בממשלה למנוע סיוע הומניטרי, ועל תוצאות הפעילות הצבאית בשטח. לטענתו, הצבא מונע במכוון העברת מים, מזון ודלק, הורס משקים חקלאיים, ומכשיל סיוע הומניטרי. תחת לחץ אמריקאי חודשה זרימת המים לאזורים אחדים בדרום עזה, והממשלה אפשרה להעביר סיוע מוגבל במעבר רפיח. אולם תכנית המזון העולמית של האו"ם מעריכה שמאז הוטל המצור המוחלט על עזה רק כ-10% מהמזון שתושבי עזה זקוקים לו הועבר בשיירות הסיוע.

מצור כשיטת לחימה מלווה את ההיסטוריה המלחמתית עוד מימיה הקדומים, והוא ממשיך לשמש כנשק לגיטימי במלחמות המאה ה-21, בנימוק שמלחמה נגד חמושים המוצאים מחסה בקרב אוכלוסייה אזרחית מצדיקה מצור לשם השגת מטרות צבאיות, גם אם הוא מהווה עונש קולקטיבי. כך היה במלחמות האזרחים בסוריה, באתיופיה, בתימן, במצור הרוסי על מריופול באוקראינה, ועכשיו בעזה.

הרס מקורות המזון העצמיים כמו שדות וחיות משק, יחד עם מניעת מי שתיה וחסימות של סיוע הומניטרי, נכללים בהגדרה של הרעבה מכוונת. ואולם ארגוני הסיוע מגלים חולשה מול הכוחות המשתמשים בהרעבה כשיטת לחימה, והנפגעים מתקשים לספק לבית הדין הוכחות לכוונה שביסוד ההרעבה. הוכחת הכוונה דרושה משום שהרעבה בלתי מכוונת בזמן מלחמה, או הרעבה שלא הוצהר על היותה מכוונת, אינה מוגדרת כשיטת לחימה שאסורה על פי החוק הבינלאומי.

על הרעבה כפשע מלחמה

דרך ארוכה עבר המשפט הפלילי הבינלאומי מאז אומצה ב-1998 חוקת רומא, שעל יסודה הוקם ב-2002 בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, והוסמך לשפוט יחידים – אך לא מדינות או ארגונים – על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. רק ב-2019 נוסף לחוקה הסעיף המפליל הרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית בהקשר של סכסוך מזויין בינלאומי.

זאת, למרות שרוב הסכסוכים המתלקחים למלחמות במאה ה-21 הם סכסוכים מקומיים ומלחמות אזרחים. אחת הסיבות לעיכוב הממושך בהפללת ההרעבה היתה הדרישה לספק הוכחות לפשע כגון, הצהרות פומביות של האחראים לביצועו, או ראיות לכך שהרעב הכבד ממנו סובלת האוכלוסייה האזרחית אינו נובע מחוסר ביטחון תזונתי שקדם למלחמה. עקב הקשיים שהחוק מעמיד לפני התובעים, הציעו ארגוני זכויות אדם בינלאומיים לקבל גם חסימה או מניעה של סיוע הומניטרי, וקיצוץ באספקתו, וכן הטלת מצור על צוותי הסיוע על ידי הכוחות השולטים בשטח, כהוכחות לפשעי מלחמה.

גורם חשוב נוסף שמונע תביעות על פשעי מלחמה בבית המשפט הבינלאומי הפלילי הוא שאין לו סמכות שיפוטית על מדינות שאינן שותפות לחוקת רומא. ישראל היא אחת מהן עקב התנגדותה לפסקה הקובעת כי העברה ישירה או עקיפה של אוכלוסייה מארץ כובשת לשטח כבוש תיחשב כפשע מלחמה. גלוי וידוע כי הצבא נעזר במשפטנים מומחים בדיני מלחמה שמסייעים לו לעקוף מהמורות משפטיות שעלולות לסבך אותו בפשעי מלחמה. אך למרות זאת, ולמרות שישראל לא מקבלת את סמכות בית הדין, יוכלו תושבי הרשות הפלסטינית להגיש בבית המשפט תביעות על פשעי מלחמה שבוצעו בעזה ובגדה.

כך, לאחר שהרשות הצהירה ב-2015 שהיא מקבלת את סמכותו השיפוטית, בעקבות שדרוג מעמדה באו"ם למדינה משקיפה שאינה חברה, ולאחר ששופטי בית הדין קבעו שסמכות זו חלה על כלל השטחים הכבושים. אך לא רק החשש מבית הדין בהאג צריך להנחות אותנו ואת הצבא, אלא, ובעיקר, דאגה עמוקה מאובדן המצפן המוסרי והאנושיות שעוד נותרה בנו. ואלה דורשים מאתנו לעצור את המלחמה ולהחזיר את השבויות והחטופים. עכשיו.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/126299