כתבות מאת: גולי דולב-השילוני

הספר "איך אומרים ג'נוסייד בעברית?" של פרופ' ליאורה בילסקי הוא ספר עיון רלוונטי מאין כמוהו. החיבור עומד על חשיבותו של ההיבט התרבותי של פשע רצח העם דרך ניתוח ביקורתי של משפט אייכמן. הספר מתמקד בארבע דמויות: אבי מושג הג'נוסייד, המשפטן רפאל למקין; המשורר היידי והפרטיזן אברהם סוצקבר; ההיסטוריון סאלו בארון; וההיסטוריונית והסופרת היידית רחל אוירבך. שני האחרונים העידו במשפט אייכמן בעוד שני הראשונים כלל לא

ספרו החדש של העיתונאי הוותיק ואיש השמאל אריה דיין – "יהודית או דמוקרטית: הממשל הצבאי והמערכת הפוליטית בישראל" (הוצאת מאגנס), מוקדש ליחס המפלגות בכנסת לממשל הצבאי בישראל, ובפרט לארבע מפלגות שהתנגדו לממשל הצבאי במידה שונה ולמפא"י שתמכה בו ממש עד יומו האחרון.  הספר הוא נדבך בעיסוק המתרחב בממשל הצבאי בעת האחרונה, בצד פרסומים של מכון עקבות ו"המושל", סרטה של דנאל אל־פלג על סבה צבי, המוזכר

שרית, חברה טובה של אמא, ארכיטקטית אקולוגית שהייתה חברת ועד בעמותת פליטים אחרת והקפידה לקשט בזה כל שיחת סלון, ניסתה לעזור לאמא להתמודד עם הבן הדיסידנט שלה שאמר לצבא שהוא השתגע. אמא אמרה שהיא לא מבינה איך האכלתי את הקב"נית בלוקשים האלה; באותם ימים היא סירבה להכיר במצב, אפילו שבימי רביעי, אחרי שהייתה חוזרת מהטיפול השבועי שלה, היא נהגה לדבר אליי בקול רועד, קראה לי

הספר "קולו הצלול", אסופה מכתביו של פעיל מצפן המנוח אלי אמינוב שראתה אור לאחרונה בהוצאת "ספרי נובמבר", הוא תרומה מרעננת לשיח השמאלי בימים חשוכים אלה. אמינוב, איש וכחן וסוער, היה פעיל תנועת מצפן ואחד החותמים הבודדים על המודעה הידועה שקראה לצאת מהשטחים הכבושים מיד בתום מלחמת יוני 1967. נבואות הזעם של מודעה זו התגשמו בדיוק מחריד. החל בסוף שנות ה-90 פעל אמינוב ב"וועד למען מדינה

"הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל" (פרדס הוצאה לאור, 230 עמ'), ספרו החדש של הסופר וההיסטוריון אדם רז, מנתח כיצד האסטרטגיה הפוליטית של בנימין נתניהו הובילה לשבר הנוכחי. על אף שאינו מושלם, בעיתוי הנוכחי זה ספר הכרחי. כמו בספרים קודמים של רז, גם הפעם כתובים שני חלקי הספר בסגנונות שונים. חלקו הראשון, הקונבנציונלי יותר, מתקף וממסמך את מה שהשמאל טוען

אנטי־קולוניאליזם ומרטין סקורסזה: כל־כך הרבה כבר נכתב על "בגידת השמאל האינטלקטואלי העולמי" בישראל, וגם כאן בגרמניה הסערה הייתה יותר גדולה מהדבר עצמו. ובכל זאת, אנסה לקפוץ לקלחת הזו שהתקררה. נכון, גם באקדמיה יש רפי שכל, רשעים וערלי־לב – והם אכן כתבו שלל מכתבים מקוממים. אבל לדעתי התאהבות שטחית בתאוריות אנטי־קולוניאליות היא פחות ופחות בעיה של אינטלקטואלים, ויותר בעיה של הטיקטוק. לחלקים רחבים באקדמיה ברור כבר

"המנקה טטיאנה – סיפורו של סמרטוט מדבר" (הוצאה עצמית, 370 עמ') הוא הרומן הראשון של אדם רז, היסטוריון ופעיל פוליטי שמשלב תדיר בכתיבתו בין דיווחים היסטוריים לכתיבת פרוזה ומחזאות. אך הפעם, לראשונה, אינו נזקק לגרעין היסטורי בספרו שהוא הרפתקה ניסיונית, סוציאליסטית ומלאת הומור. הספר, שניתן להורדה באינטרנט, מוצע לקריאה בשני תעריפים: 49 שקלים לקוראים המשתייכים לעשירונים 10-7 וחינם לקוראים שמשתכרים עד 18,092 שקלים בחודש. זה

פסטיבל הקולנוע ה-73 של ברלין – מפסטיבלי הקולנוע הנודעים והנחשבים בעולם, הקרוי 'ברלינאלה', נערך בחודש שעבר. הפסטיבל הקרין שני סרטים ישראליים, או ליתר דיוק שני סרטים של במאים ישראלים, ושניהם עוררו סערות פוליטיות ועניין רב. "המשלחת" – קריאה אמיצה לקולנוע ביקורתי סרט אחד היה "המשלחת" מאת אסף סבן. הסרט מתאר בהומור, ברגישות וגם בביקורתיות רבה את המסע לפולין, אליו יוצאים בני הנוער הישראלים ברובם. הסרט