להתחשב בעובדות ולהביט קדימה: 30 שנה למותו של הסופר אמיל חביבי

במלאות 30 שנה למותו של הסופר אמיל חביבי שהיה עורך "אל-אתיחאד", חבר הנהגת מק"י וחבר כנסת (1951-1972), יובאו להלן קטעים מדבריו בוועידה ה-16 של מק"י. ועידה זו נערכה בתחילת 1969 באולם קולנוע אילת ביפו.

***

רצינו שוועידה זו תיערך בתנאים אחרים – לאחר ההתעוררות מסיוטי הלילה של מלחמת יוני, של הכיבושים ושל שפיכות הדמים. אולם לא כן הדבר. ועידתנו אינה יכולה להתעלם מהסכנה של התלקחות מלחמתית. שליטי ישראל אינם רוצים בהסדר שלום. הם רוצים, תמורת ניצחונם הצבאי, את הכרת הארצות הערביות בזכותם, כביכול, להתפשטות טריטוריאלית. לפני שבועיים, בשידור הטלוויזיה האמריקאית, הודיע השר דיין, כי ישראל לא תחזור אל הגבולות הישנים "גם לא במחיר שלום אמת"(!).

האמת האכזרית היא שהאימפריאליסטים האמריקאיים מנסים לא לחזור במזרח התיכון על שגיאותיהם בווייטנאם. בנצלם את הסכסוך הישראלי-ערבי, הם שואפים ללחום לשמירת האינטרסים החמסניים שלהם לא באמצעות הבחורים שלהם, אלא באמצעות הבחורים שלנו – עד החיים של החייל היהודי האחרון והחייל הערבי האחרון. שליטי ארצנו נותנים להם את מבוקשם.

אנו מפלגה פוליטית ישראלית. זירת פעולתנו הפוליטית היא ישראל. הכוונה לישראל ולא ל"ישראל הגדולה", כי אין אנו מכירים בכיבושים. מאבקנו הפוליטי מכוון כלפי ממשלת ישראל ומדיניותה. הגברת הדיכוי מביאה להגברת ההתנגדות ולהגברת שפיכות הדמים. ההתנגדות לכיבוש זר הינה טבעית לגבי כל עם.

יחד עם זאת אנו אומרים לאחינו, בני העם הערבי הפלסטיני: בל תלכו שולל עוד פעם אחרי הרפתקנים שוביניים, אשר עזרו בעבר והם עוזרים גם כיום לאימפריאליסטים ולגרוריהם בישראל לרמוס את זכויותיכם הצודקות. המנהיגים אשר התיימרו להשליך את היהודים מעבר לים, עזרו להשליך את הערבים מעבר לנהר. המאבק הצודק ישא פרי אם יתנהל תוך כיבוד הזכויות הצודקות של כל עם. הסכנה העומדת על הפרק אינה חיסול קיומה של מדינת ישראל אלא חיסול קיומו וזכויותיו של העם הערבי הפלסטיני. אנו מתנגדים לתוכניות ההרפתקניות של חיסול מדינת ישראל, אשר היא הגשמת זכותו של עם ישראל להגדרה עצמית. אנו מתנגדים לפעולות הרפתקניות נגד אזרחים ונגד מטרות אזרחיות. התנגדותנו זו נובעת מהגנה על זכותו ועתידו של עם ישראל וכן מהגנה על זכותו ועתידו של העם הערבי הפלסטיני, הגנה על השלום, על עתיד יחסי ההבנה והאחווה הדדיים בין שני עמי הארץ הזאת. האוכלוסייה הערבית בישראל מאמינה בנו והמונים תומכים במפלגתנו בזכות מדיניותה הנכונה והריאליסטית.

הקביעה המובנת מאליה כי ערביי ישראל הם חלק מהעם הערבי הפלסטיני הפכה בעיני משה דיין לעבירה ביטחונית. הסולידריות המובנת מאליה של האוכלוסייה הערבית בישראל עם אחיה בשטחים הכבושים מעוררת תימהון אצל השלטון. התמיהה, בעצם, צריכה להיות על כך, שכאשר יצאו למלחמה, כאשר הלכו לכיבושים, לא התחשבו כלל ועיקר עם האוכלוסייה הערבית ועם מאווייה. אנו אומרים כי טבעי הוא שכל האנשים הדמוקרטיים, כל הפטריוטים בעלי ההכרה, יהודים כערבים, מתנגדים למלחמה, סולידריים עם קורבנותיה ונאבקים לסיום הכיבוש.

הניסיון לערבב תחומים, להעלות את המטרה של פתרון כולל כעת בתנאי הכיבוש, בא רק מצדם של קיצוניים בישראל ובארצות הערביות. בישראל רוצים הקיצוניים לנצל את שעת הכושר למדיניות הכוח כדי לחסל כליל את הזכויות החוקיות של העם הערבי הפלסטיני. הפתרון לו הם שואפים בנוי על התפשטות טריטוריאלית ואי-הכרה בזכויותיו של העם הערבי. הקיצוניים בארצות הערביות מסיקים מהמצב הקיים את המסקנה, כי שלום עם ישראל בלתי-אפשרי הוא ואין פתרון אלא ב"שיחרורה" של פלשתינה. הם אינם מכירים בזכויותיו של עם ישראל. אלה ואלה מתנגדים להחלטת מועצת הביטחון [242] ונמצאים עוזרים זה לזה.

מן הרגע הראשון תפסנו את מהותה הריאקציונית של סיסמת העריקים האנטי-קומוניסטיים והאנטי-ערביים, מיקוניס וסנה, של הקמת מעין "מדינה ערבית פלסטינית" בחלק מהגדה המערבית הכבושה שייאותו להקציבו. אנו חייבים להתחשב בעובדות הקיימות. אולם תמיד נסתכל קדימה. מלחמות פורצות ומסתיימות, גלי הכיבוש עולים ודועכים ולא יישארו אלא המעשים המבצרים את האמון ההדדי בין העמים. אלה הם מעשינו והם לא היו לשווא ולא יהיו לשווא.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/145306/