ספר חדש סוקר את המאבק הממושך בממשל הצבאי שהוטל על האזרחים הערבים

ספרו החדש של העיתונאי הוותיק ואיש השמאל אריה דיין – "יהודית או דמוקרטית: הממשל הצבאי והמערכת הפוליטית בישראל" (הוצאת מאגנס), מוקדש ליחס המפלגות בכנסת לממשל הצבאי בישראל, ובפרט לארבע מפלגות שהתנגדו לממשל הצבאי במידה שונה ולמפא"י שתמכה בו ממש עד יומו האחרון.  הספר הוא נדבך בעיסוק המתרחב בממשל הצבאי בעת האחרונה, בצד פרסומים של מכון עקבות ו"המושל", סרטה של דנאל אל־פלג על סבה צבי, המוזכר גם בספרו של דיין.

למרות זאת, סיפור הממשל הצבאי עדיין נשכח ומושתק. רבים כלל אינם יודעים שבשנים 1966-1948 הוכפפו אזרחי ישראל הערבים ברובם לשלטון צבאי דרקוני שהגביל את חופש התנועה שלהם, את חופש התעסוקה שלהם ואת חופש ההתאגדות שלהם. ממשל זה, שנישל את תושבי הכפרים הערביים ממרבית אדמותיהם, גם כפה עליהם מוח'תארים מתרפסים והיה כרוך במעצרים שרירותיים, בהטלה תכופה של עוצר ואף באלימות פיסית רבה.

להכיר בעוולות בממשל הצבאי

ההכרה בעוולות הממשל הצבאי הכרחית משתי סיבות: ראשית, הממשל הצבאי חשף את עומק האפליה הממוסדת של העם הפלסטיני בידי הממסד הישראלי; שנית, ההכרה מתקנת את הרושם השגוי, הפושה במעגלי שמאל מסוימים, לפיו הכיבוש ב-1967 הוא אבי אבות הטומאה. מתפיסה זו משתמע שעד מלחמת "ששת הימים" הייתה ישראל דמוקרטיה של ממש, וכי רק המצב בגדה המערבית ובעזה הוא עוולה. במובן זה, ספרו של דיין הוא תרומה חשובה לשיח. הוא ליקט עדויות של פעילים מהשמאל הרדיקלי ועד לימין הגזעני, שאמרו כבר בשנות החמישים שהממשל הצבאי הוא גוף כוחני שרירותי, דכאני ואנטי-דמוקרטי.

ספרו של דיין מתמקד ביחס המפלגות לממשל הצבאי. ככזה, הוא סוקר את הצביעות בעמדתן של מפ"ם ושל אחדות העבודה, שלא הצליחו לגשר בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", ובין המחויבות המוצהרת לסוציאליזם לאינטרסים החומריים שלהן. גם קיבוצי תנועת העבודה, שהוקמו על אדמות מופקעות ועל חורבות כפרים ערביים הרוסים בסיוע הממשל הצבאי, לא אפשרו למפ"ם ולאחדות העבודה להיאבק בעקביות בממשל. פעילותן נגדו התחדדה רק בהמשך, כשכמה מתפקידיו הביטחוניים התייתרו מעצמם.

סוקר גם את חירות, מפלגת הימין שתקפה את הממשל הצבאי כחלק ממתקפותיה על מפא"י, אשר השתמשה בממשל הצבאי באופן קליינטליסטי כדי לבצר את כוחה בקרב האוכלוסייה הערבית. בשל התלות של האזרחים הערבים בגחמות הממשל הצבאי שבשליטת מפא"י – ניתנו בבחירות לכל כנסת מנדטים רבים הישר לרשימות הלוויין שלה. הביקורת של חירות על המשטר הצבאי, שנשמעה בתקופות מסוימות, נבעה בעיקר מהתנגדותה להגמוניה הפוליטית של מפא"י.

חלק נכבד בספר מוקדש לפועלה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) – המפלגה היחידה שמ-1948 התנגדה באופן נחוש ועקבי לממשל הצבאי והוקיעה את  מדיניות מפא"י ככזו המונעת שוויון אזרחי אמיתי. גם הטעמים להתנגדותה של מק"י לממשל הצבאי היו שונים משל המפלגות האחרות: רק מק"י תבעה שוויון אזרחי אמיתי לכל יושבי הארץ; רק מק"י עשתה זאת לא בשם האינטרסים הביטחוניים של ישראל ודמותו המוסרית של הציבור היהודי, אלא בשם המיעוט המדוכא – הציבור הפלסטיני – הנאבק למען זכויותיו.

בן-גוריון היה אובססיבי להמשך הממשל

יש להצר על כך שהסקירה המפורטת של המפלגות השונות בספר מתארת רק בין השורות את הממשל הצבאי עצמו – את היומיום שלו ואת השפעתו על חיי הנתינים עצמם. אמנם סגנונו האקדמי של הספר עלול להרתיע קוראים מסוימים. אך הוא ספר מקיף המאיר סוגיות מעניינות רבות, כמו פרשת ג'למי, שכמעט הובילה לביטול הממשל הצבאי כבדרך אגב בשנות החמישים; פעילותם של אנשי רוח נגד הממשל הצבאי; וההתעקשות האישית והכמעט אובססיבית של בן-גוריון לשמר את הממשל הצבאי. לכן התאפשר פירוקו רק כאשר לוי אשכול כיהן כראש ממשלה.

שתי נקודות מעניינות נוספות בספר עוסקות בהשפעה של הטבח בכפר קאסם ושל התחרות בין המפלגות על ביטול הממשל הצבאי. במקום להרתיע את הפלסטינים, הטבח הנורא, שהיה קשור בטבורו לפעילות הממשל הצבאי, עורר את הפלסטינים לפעולה פוליטית. אריה דיין מפרט כיצד ההתקוטטות בין המפלגות הציוניות שמשמאל למפא"י, שהכפישו זו את זו, ניסו לבדל את עצמן זו מזו והחרימו את מק"י, פגעה ביכולתו של השמאל להוביל לביטול הממשל הצבאי. זה עוד לקח של הספר המעניין הזה, הנכון, לצערנו, גם ליחסים בין מפלגות האופוזיציה כיום.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/128054/