fbpx

פעמיים לא: עדות אישית מאגף ההשגחה בכלא צבאי מספר 10

התעמרות, מניעת שינה, השפלות וצעקות: חוויות של סרבן מילואים בכלא הצבאי

פעמיים לא. זה כל מה שצריך בשביל להיכנס למתקן העינויים המושתק בכלא 10. הוא נקרא "אגף השגחה", כאילו מדובר בכלי שנועד למנוע מחיילים לפגוע בעצמם או באחרים. למעשה, מדובר בנקודת האפס עליה בנויה האינדוקטרינציה המיליטריסטית הישראלית. אם אתם תחת חוק גיוס חובה, ותאמרו פעמים לא – לא לשירות בכפייה ולא ללבישת מדים – לשם תגיעו. אין לזה קשר למחשבות אובדניות או אלימות, אלא רק לדבר שמפחיד את הכפייה המיליטריסטית יותר מכל – מחשבה חופשית.

הגעתי לכלא 10, אדם בן 29, מנהל עמותה וסטודנט לתואר שני, בגלל שסירבתי לשרת במילואים. החוק מאפשר כליאה שלי, ללא פיצויים וללא התנאים שיש לחיילים בסדיר, אך עם אותו יחס נוקשה שהם מקבלים. כשהגעתי הם איבדו את הכדורים שלי לוויסות החומציות בקיבה, ונדרשה התערבות של שר הביטחון בעזרת חבר הכנסת עופר כסיף כדי שימצאו אותם ויביאו לי אותם אחרי ארבעה ימים. בבוקר היום הרביעי, לאחר שלא יכולתי לאכול ולישון כמעט מרב צרבת וכאבים, החלטתי שאני מפסיק לשתף פעולה עם שוביי ושאני לא קם ולובש את מדי האסיר עד שאקבל את התרופות או אראה רופא. התגובה הייתה לקרוא לחייל שמשרת במתקן העינויים לקחת אותי אזוק ל-40 שעות בתוך חדר קטן וסגור. חוץ מארוחות, שתייה ושיחת טלפון לעורכת דין, כמי שלא לבש מדים, לא הייתי זכאי ליותר.

כשמגיעים למתקן העינויים עוברים תדריך על ידי הסמל. הסמל הנחה אותי להוריד את הציוד שלי בנקודה מסוימת, הציוד הכבד כמובן נתקע על האזיקים, ואז הוא ביקש ממני להגיע לנקודה באמצע רחבה קטנה ולעמוד בדום. נדרשתי לגרור את הציוד על האזיקים ולהגיע אליו כשהמשקל מותח לי את העור על כף היד. אקט משפיל וכואב. הסמל הורה לי להוציא את היד מהאזיקים, מה שלא הייתי מסוגל לעשות כמובן בלי שהוא יפתח אותם בעצמו. אמרתי לו שאני מפחד שאם אשחרר את הידיים זה יראה במצלמות כמעשה לא מאושר, ואז הוא יכה אותי. לבסוף, אחרי שכינה אותי חכמולוג, הוא פתח את האזיקים.

הוא כעס שהערתי אותו מוקדם בבוקר לאחר שישן מאוחר, אבל אמרתי לו שזה לא אישי. כמובן שזה לא אישי אבל המערכת בנויה כך שהמשרתים בה יהיו מרוטי עצבים. בתדריך נאמר שאסור להרים את הידיים מעל גובה החגורה. אם מרימים פעם אחת מקבלים אזהרה ואזיקים על הידיים. בפעם השניה מקבלים אזיקים גם ברגליים, בפעם השלישית שמים עליך קסדה ומרתקים אותך. כשהולכים צריך ללכת עם הידיים בצורת יהלום מעל גובה החגורה, וחייבים לפנות לסגל במספר התא עם מעבר מנוח לדום. אני הייתי בתא אחד – אחד נוח אחד דום. במהלך היום אסור לשכב על המיטה או לעלות על המיטה העליונה. חייבים לשים את שתי הרגליים על הקרקע, אחרת מגיעים הסוהרים לצעוק עליך. כמו כן אסור להישען על הקיר, וכמובן שאסור לישון.

נכנסתי לתא יחד עם אדם שהיה בו עשרה ימים ברצף. הוא בכה ולמען כבודו לא אתאר באיזה מצב נפשי הוא היה. בצהריים, אחרי יומיים שלא אכלתי, והייתי מותש. חייל אחד הבטיח לי שהתרופה שלי בדרך, וגם בגלל ההתערבות של ח"כ עופר כסיף הגיעו מפקד פלוגה וסמ"פ מחלקת קבלה לתחקר את איבוד התרופות. אז אכן אכלתי. זה היה כמו חצץ בבטן שלי ובחילות. למזלי באמת הגיעה התרופה כשעה לאחר הארוחה. בסיום כל יום יש מסדר מפקד הבסיס או סגן מפקד הבסיס שהגיע באותו לילה. הוא לא הסכים לשחרר אותי מהמתקן עד שלא אלבש מדים, ואמר שאשאר כלוא כך עד מועד השחרור שלי. הוא זרק שאני נראה אינטילגנטי, אבל רק קצת.

בתא ליד היה אדם שכמה ימים לאחר מכן קיבל פרופיל 21. באותו יום הוא היה אזוק למיטה 24 שעות, וגם הוא סירב ללבוש מדים. הוא זעק וניסה לשבור את המיטה ואת התא. בהמשך גיליתי שהוא הגיע לשם הישר מהקבלה. זה לא המקרה היחידי ששמעתי. זה מה שקורה לכל מי שמסרב ללבוש מדים בקבלה לכלא. כמובן שמי שמסרב בקבלה, או לאחר מכן, לא מקבל הסבר על השלכות הסירוב. הוא הגיע לשם לאחר שהשתלטו עליו באלימות. השני שהכרתי הגיע משום שהיה בהתקף פאניקה, לאחר שהגיע ישירות מהמעצר בבקו"ם, שם סירב ביום גיוסו.

המתפעלים של מתקן העינויים מוכוונים לגרום לכלואים להישבר, לבכות ולקרוס ורק אז להציע להם עזרה. גם במקרה של הכלוא שהיו אזוק 24 שעות, החייל הגיע לאחר שהכלוא הותש מניסיונות ההתנגדות ואמר לו שלא יהיה לו מקום בעולם הבא אם הוא יתאבד, ונתן כל מני נאומים מלאי פאתוס שבינם לבין בריאות הנפש אין דבר וגם לא חצי דבר. בלילה נותנים לצחצח שיניים, אבל זו פריבילגיה שנלקחת בקלות. נותנים זמן קצר מאוד למצוא את הציוד ללילה בתוך החפצים שלך. הסגל איבד את משחת השיניים שלי.

בלילה לא מכבים את האור. נשאר אור חזק מאוד בחלל הלבן. מי שישן במיטת קומותיים למעלה מתקשה מאוד להירדם. בשעה 2 בלילה מתקיים חילוף במשמרות של כלואים, שכופים עליהם להיות נוכחים בתא אצל חיילים הנמצאים תחת השגחה בגלל אובדנות. החיילים המותשים שעושים 4 שעות שמירה ו-8 שעות לו"ז כלא רגיל כמובן נרדמים. הם גם מעירים את הכלואים בזמן החילופים בגלל דלתות הברזל וצעקות הסגל. כשהם נרדמים, אנשי הסגל מגיעים ומעירים אותם בצעקות. זו לא טעות – זו מדיניות של מניעת שינה, שהיא עינוי לכל דבר ועניין. לכן אני עומד על טענתי כי מדובר במתקן עינויים.

בבוקר החלטתי ללבוש מדים משום שקיבלתי את התרופות ורציתי לחזור לפלוגה ולספר למשפחה ולחברים מה קורה שם בטלפון. לא יכולתי לעשות את זה באגף, כי המפקדים לא נותנים פרטיות בשיחה ונעמדים לידך, גם בשיחה עם עורך הדין. עם בוקר עשו לנו מסדר ניקיון. הסוהר דרש ממני לנקות את הכיור עם ספונג׳טה, ללא סבון או כפפות. וגם לנקות את השירותים, שלפי האסיר שהיה איתי לא נוקו תקופה ארוכה עם "קקי סטיק". ניקיתי למען בריאות האסירים ושמתי את הספונג׳טה המלוכלכת בידו של הסוהר שלעג לי. אפרופו הגיינה, הייתי עד למקרה של תחלואת מעיים באגף. אין סבון בשירותים ומקבלים קנקן מים עם 3 כוסות שמתחלפות בין האסירים לשומרים הכלואים. במהלך כל יום כופים עליך לחתום שקיבלת את הזכויות שלך – לא משנה מה קיבלת, לוחצים עליך לחתום לאורך כל הרשימה לפני שממלאים בכלל את הטבלה. בגלל שלבשתי מדים קיבלתי עוד פריווילגיה – שעת טיול. מה זה אומר? חיילים עומדים ברחבה, עושים תרגילי סדר ואז אומרים מדוע נכלאו באגף.

חלק מהכלואים לא יודעים למה הם באגף. איש הסגל הסביר שאצל חלקם מדובר ב"מודיעין". כלומר לא כחלק מענישה, אלא כאמצעי חקירה. באגף יש איש מודיעין על אזרחי, וחדר בו הוא נמצא ממנו מרגלים אחר הכלואים (כך יש בכל פלוגת כליאה). אחד מהכלואים היה י', ממוצא אתיופי, שככל שאני יודע עדיין כלוא באגף זה למעלה מ-20 יום, בשל כוונות אובדניות. אך הקב"ן לא מאמין לו. הוא היה שבור לחלוטין וויתר על שעת הטיול, לא בלי שאיש הסגל צעק עליו שהוא וותרן ושמח להחתים אותו על וויתור. שעת הטיול היא למעשה נוכחות עם שאר הכלואים שרשאים לשעת טיול שיוכלו לעשן ולשבת ברחבה קטנה עם פיסת שמים ונוף לגינה.

במהלך היום השני הייתי בתא רק עם שומרים כלואים, כי מי שהיה כלוא איתי הלך להישפט. מי שדיברו איתי היו נחמדים מאוד והיו שיחות טובות. קיבלתי יחס של הפרדה והשגחה, משמע עוד קיבלתי יחס טוב. הם מסוגלים להשאיר אותך עומד 50 דקות, לתת לך לשבת 10 דקות וחוזר חלילה. כמה שהם רוצים. אחד הכלואים נלקח לרחבה, שם הוא בכה והתפרק. שוב ראיתי את אותה ההתנהגות מצד הסגל: ברגע שהכלוא נשבר, הם מציעים עזרה ומפסיקים עם ההתעמרות, ואפילו הוציאו חברים מתא ליד כדי לנחם אותו. אני הייתי מיועד לשחרור והתנהגתי יפה מאוד. נשארתי עד השעה 18:00, כשהיה מסדר מב"ס. הוא עצמו הופתע מהכליאה שלי. הוא הכיר את על הסיפור וטען שהכליאה שקיבלתי והקנס כנראה לא חוקיים, והורה להחזיר אותי לפלוגה.

כשחזרתי לפלוגה הבחנתי שאני מדבר בשטף ושאני לא כרגיל. הבנתי שהחוויה הותירה בי חותם עמוק. החלטתי שאסרב לעלות לשמירה בלילה ואסתכן בחזרה לאגף, כי לא הייתי מוכן לסייע בהתעללות. אמרתי את זה לסגל, שהתעלם מהבקשה. סירבתי לעלות לשמירה. ייתכן שהם חששו ממני בגלל ההתערבות של חבר הכנסת, ולכן הם לא רצו לשלוח אותי לאגף. תחת זאת הם כינסו את הקצינים בחדר, ובהם מ"מ מפלוגה א', סמ"פ של האגף וסמל מהאגף.

הסמל הורה לי לעמוד דום והחל לצעוק עליי, ללעוג לי, לגיל שלי, לנוכחות שלי שם, וטען שאני בעצם מפונק שלא רוצה לקום בלילה ושאני לא אנצח אותו. ממש תסמונת הש"ג. הסמל איים עליי שאכלא ל-30 יום בבידוד, שאגיע לצינוק, שלא אקבל יחס של השגחה אלא שכל היום אעמוד 50 דקות ואשב 10 דקות. ניסיתי להבהיר שהאיומים הריקים לא מפחידים אותי. בסופו של דבר, אחרי שהתייעצתי עם המשפחה, עליתי באותו לילה כשומר באגף. זה היה קשה מאוד. לא רציתי לפגוע באנשים, ובגלל זה סירבתי לשרת במילואים. רציתי לבדוק אם זו באמת מדיניות שנועדה להעיר את הכלואים ולהתעלל בהם. הגעתי לתא עם שני כלואים שאיימו לפגוע בעצמם. הם רעדו מקור בגלל שלא נתנו להם את שקי השינה, וגם לצחצח שיניים לא אפשרו להם. בסוף זרקו להם את השקי שינה בצד בזמן שישנו.

הם כמובן התעוררו מהצעקות. עשיתי את כל המאמצים להישאר ער ולא לפגוע בהם, אבל גם כשהחייל ראה שאני ער והישרתי אליו מבט הוא נבח עליי בשאלה אם אני ער, וצעק על אחרים שנרדמו. זו לא טעות, לא השגחה ולא הגנה על הכלואים – העניין הוא למנוע מהם שינה. באותו יום עליתי שוב כשומר לאגף, שם שמעתי את העדות ממקור ראשון של מי שנאזק למשך 24 שעות שעדיין נותר כלוא, על אף שקיבל פרופיל 21.

אני זוכר את השמות של כולם, ואת מה שסיפרו לי וחוויתי. לא כל אחד יכול להודות ולשתף בחוויה משפילה כל כך, ואני רואה איך גם בלי שינה ועם התעמרות פסיכולוגית אפשר לזכור. אבל גם המוח מנסה לסגור ולהגן מהפרטים הקשים, ועם הזמן זה הולך ונמחק, וכנראה גם בגלל זה העדויות לא פרצו החוצה.

יש שם אנשים שנמצאים במצב הזה עשרות ימים. לא סתם שמים אנשים אלימים יחד עם אנשים שחושבים לפגוע בעצמם ועם אסירים פוליטיים שמסרבים ללבוש מדים, במקום שרק מעודד דחפים אלימים ומחשבות אובדניות. זו מדיניות. זה הכח שנדרש להפעיל, זו יכולת הדיכוי שצריך לשמר בשביל מציאות של גיוס בכפייה, לצורך דיכוי מיליוני בני אדם חפים מפשע. התרגלנו לזה, אבל זה ממש לא צריך להיות ככה.

האגף עוד יסגר.

 

אורן פלד

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן