היום לפני עשור פרצו הפגנות תחריר ששינו את פני מצרים

ב-28.1.11, ביום שישי, לאחר התפילה במסגדים, עשרות אלפי תושבים יצאו לרחובות קהיר והתקדמו לכיוון כיכר תחריר (שיחרור) אשר הייתה תחת נוכחות משטרתית מאסיבית בשיתוף תומכי מובארכּ. את המוחים הרכיבו בעיקר צעירים מובטלים, רבים מהם משכילים, שמאסו במחסור בתעסוקה, עתיד ומשאבים. צעיר אחד מהמפגינים צוטט בבי בי סי אומר: ״אנחנו עניים, אין עבודה, אין עתיד, מה אנחנו אמורים לעשות? לשרוף את עצמנו?״.

שלא כמו היום, בתקופה ההיא הרשתות החברתיות עדיין היו כלי יעיל להניע את ההמונים, כך שגם צבאות של משתפי פעולה של המשטר לא הצליחו לעצור עשרות אלפים שזרמו לרחובות בדלתא של הנילוס, בסואץ, פורט סעיד ואלכסנדריה. על אף ההתגייסות האלימה לדיכוי המפגינים, בהשראת האירועים בטוניסיה, האמינו המפגינים באומץ לב כי ניתן לשבור את מערך הביטחון של המשטר ואכן, מרבית השוטרים ואנשי הצבא לא היו מוכנים לירות באזרחים מן השורה ומשטרו של חוסני מובארכּ החל להיסדק תוך ימים אחדים.

עם עליית הלחץ על משטרו הציע חוסני את בנו גמאל לרשת אותו, אך המפגינים השיבו בקריאה ״גמאל, אמור לאביך שמצרים שונאת אותך״. גמאל מובארכּ היה עובד בבנק ארה״ב והיו מעמודי התווך של הליברליזציה של הכלכלה המצרית, שהעשירה את העשירים ביותר ודיכאה את העם. ימי המהפכה והמאבק ברחובות הובילו להתעוררות במודעות, מידע עבר ביעילות בין המפגינים וכוחות אמנותיים פרחו לאורך הימים המהפכניים כשקירות העיר הפכו ללוח המודעות לקביעת פעולות והתארגנות.

המפגינים הצליחו להפיל את משטרו של מובארכּ, לפזר את הפרלמנט ולכונן בחירות דמוקרטיות, עם זאת, באותה תקופה נדרשה עבודה רבה שהוגבלה על ידי המשטר ומנע דמוקרטיזציה כלכלית הכללה בין היתר:  חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים, תנועות והתארגנויות עובדים מהפכניות דוכאו על ידי המשטר. האחים המוסלמים הצליחו לנצח בבחירות דמוקרטיות ונבחר הנשיא מוחמד מורסי שהחל ברפורמות שמרניות ודכאניות.

ב-30 בינואר 2013, שנה לאחר השבעת מורסי החלו מחאות המוניות של מיליונים נגדו, שהציבו לו עצומה של 22 מיליוני מצרים הקוראת להתפטרותו. הצבא המצרי לאור זאת הציב אולטימטום של 48 שעות להגיע להסכמה בין הכוחות הפוליטיים. מורסי סירב להשיב לאולטימטום ולאור זאת עבד אלפתאח א-סיסי, גנרל בצבא המצרי, איחד כוחות עם כוחות נוצריים מהעדה הקופטית במדינה אשר נפגעו משלטונו של מורסי והחל בהפיכה צבאית. הפגנות תמיכה במורסי דוכאו וכ-1150 בני אדם נהרגו במהלך ההפיכה, בריסוק התמיכה במורסי, בהתנגשויות חמושות בסיני ובמתקפות אלימות כנגד הקופטים.