"דופלגנגר": תערוכה ומיצבים של ג'סיקה שרון בתיאטרון יפו

"דופלגנגר", תערוכתה של ג'סיקה שרון העוסקת בדיקטטורה הצבאית הפרו-אמריקאית ששלטה בארגנטינה בשנים 1983-1976, תיפתח בתיאטרון יפו ביום שני הקרוב (5.8). התערוכה מזמינה את הצופה לבחון את המניפולציה של הזיכרון ההיסטורי והייצוג האמנותי, ובו בזמן מבקשת להדהד את המציאות החברתית והפוליטית העכשווית. אצר את התערוכה גלעד אופיר.

דופלגנגר (כפיל) הוא מושג עשיר ורב-ממדי המשלב היבטים מיתולוגיים, ספרותיים, פסיכולוגיים ותרבותיים. המונח מתייחס לדמות כפילה או כפיל רפאים של אדם חי, דמות מסתורית המשקפת את התכונות האפלות של הגיבור. ראיית דופלגנגר היא תופעה אופטית מוכרת הנובעת מחוויות קיצוניות או לחץ נפשי.

אכזריות המשטר הצבאי

התערוכה  בתיאטרון יפו כוללת ציורים ומיצבים בהם שמונה מונולוגים של היוצרת שרון החוקרת את נבכי הזיכרון והזהות ההיסטורית בהקשר של הדיקטטורה. המונולוגים מציגים זוויות שונות בסיפוריהם של הנעדרים – ילדים שהועלמו בידי כוחות הביטחון לאחר שרצחו את הוריהם וגודלו בידי חוטפיהם, ואת מאבקם לגלות את זהותם האמיתית במדינה מוכת טרור ודיכוי.

בין המונולוגים בולטת עדותו של דיקטטור ­- דמות בהשראת אדולפו סילינגו, קצין בחיל הים הארגנטיני שנידון בספרד ל-30 שנות מאסר בגין פשעים נגד האנושות. סילינגו מספר בקור רוח כיצד בשנות השלטון הצבאי הטיל לים עשרות פעילי שמאל ממטוסים שטסו בגובה רב. דמות זאת מגלמת בתוכה את אכזריות המשטר ואת השפעתו המתמשכת על חייהם של אזרחי ארגנטינה.

את הסגירה הדרמטית של המונולוגים מוביל חואן, שהוריו נחטפו במהלך הדיקטטורה. חואן, מושפע מסיפורו האישי, ייסד את הקבוצה "ילדי הנעדרים" שממשיכה עד היום את החיפוש אחר ילידי השבי באותן שנים אפלות. הקבוצה פעילה גם במאבק למען הדמוקרטיה וצדק חברתי ובולטת בהפגנות למען זכויות אדם.

תערוכת הציורים והמיצב משלימים את הנרטיב התיאטרלי בכך שהם מצביעים על הדואליות של המציאות, כפי שמשתקף בסיפוריהם של הנעדרים. "דופלגנגר" מבקש לא רק לתת קול לאלה שהושתקו, אלא גם לזכור ולהתעמת עם ההיסטוריה הכואבת הממשיכה להדהד עד היום.

בין אקטואליה לאמנות

ג'סיקה שרון נולדה בארגנטינה ומתגוררת בישראל זה יותר משני עשורים. האוצר אופיר סיפר: "נפגשנו במחלקה לאמנות בבצלאל, בה אני מכהן כמרצה, והקשר נמשך מאז. היא הרשימה אותי ביכולתה לשלב בין תכונותיו המיידיות והמפתות של הציור לבין המתחים שבין הצדדים הפיוטיים של עבודתה ואלה הפוליטיים, והיא עדיין עושה זאת. שרון משלבת בין תרבות אקטואלית ואמנות, אירועי היומיום כפי שהם ניבטים בדימוי שמושך את תשומת ליבה בעיתון, וזיכרונות מתקופת ילדותה, בתקופת הדיקטטורה".

על ילדותה כתבה שרון ב"זו הדרך" (דצמבר 2022): "גדלנו בצל הורינו המובסים והמדוכאים. הורינו היו דור קורבנות הדיקטטורה הצבאית – אלה שאיבדו חברים וידידים, ולא פעם בדרכים ברוטליות ביותר: עמיתיהם נרצחו במחנות ריכוז והושלכו ממטוסים לים. הורינו נותרו חסרי תקווה במולדת שהתנפצה לאלפי רסיסים. חלומם לצדק ולשוויון למען כל תושבי המדינה הפך, עם ההפיכה הצבאית, חלום בלהות".

היבט נוסף שמעסיק את שרון בעבודתה, אשר הופיע כבר בתערוכתה הקודמת שהוצגה בגלריה אברהם הוסטל בתל-אביב ב-2019, הוא השימוש בגוף האישה כסוג של תעמולה. לדבריה "התקשורת משתמשת בנשים ככלי לביסוס תרבות פטריארכלית שמטרתה לשמר את מעמד הגברים בחברה ואת מקומה של האישה כפאסיבית וחלשה". בטקסט התערוכה כתבה שרון: "בשנות ה-80 וה-90 היינו צופים בתוכניות טלוויזיה בפריים-טיים שהציגו נשים כאובייקטים מיניים. החפצה הייתה סוג של בידור. הדמויות הנשיות איכשהו תמיד היו מעורבות באלימות או ארוטיקה ומִין".