ספר השירים החדש של לילך ובר: פיסות עלילה מסתערת ומפויסת

בתחילת ספר שיריה ״עונה ירוקה״ (בעריכת סתיו אתלן, הוצאת נצח, 2024) פונה המחברת לילך ובר ומדברת אל הזולת ובו זמנית לעצמה. היא מבטאת הרהורים ומשתפת זיכרונות כפי  שמבט לאחור מאפשר. הפסקאות הקצרות מספרות על אירועים פשוטים שנודעת להם משמעות רבה עבורה, על קשר עם אדם, על חוויות שעברו עיבוד מתמשך. 

באחת הפסקאות הראשונות היא תוהה:  "ואם החיים הם חוסר יכולת ליצור אלטרנטיבה"? ואכן, תוך כדי הקריאה ישנה לעיתים תחושה של חוסר במילים או בהירות. במובן הזה נראה שהחוסר הוא האלטרנטיבה: זה מחייב אותך למצוא אותה וככה היא מתקיימת בטקסט עצמו.

ליקוט הזיכרונות מתרחש כהוויה שיש בה גם פספוס וגם נוכחות. באחד הקטעים מספרת ובר על רווקות בזמן שנשים סביבה הופכות אימהות: "איך יודעות אם עשויות מחומר של הורות?". האימהות מתקשרת למושגים בסיסיים של בית ומשפחה אל מול  "מי שרצית להיות". באופן זה מוצבות שאלה ותהייה לגבי דמות העצמי, הרצונות, הפחדים, הנאמנות למשהו פנימי שלא תלוי בחיצוני. המהלך כולו מלווה בנבדלות מול רצון להיות יחד, בהסתגרות מול כמיהה לקשר. 

הבית שב וחוזר בכתיבתה של ובר בצורה של אדמה וארציות: "רציתי לשיר לך נעימה קטנה, שתגרום לך להרגיש בבית גם כשאת רחוקה". בבית נמצאים האופטימיות, הרגש וגם הזיכרון. הקוראת מרגישה שהזיכרונות מתעוררים לחיים בשירים לפעמים בדימוי ספציפי כמו "צפרדע אוריגמי שקיפלת לי פעם"; לפעמים בצורת מקום כמו הים; ולפעמים בין השורות המתארות שתיקות והיעדר. נראה שמדובר בפרידה, אך הדמות נוכחת מאוד בזמן הווה. הבית נמצא גם בגוף, בחיבוק.

לילך ובר כותבת על הגוף ועל המישור הגשמי כנחמה ועל המילים כנחמה. במקביל היא מבטאת התענגות ילדית על דרך ביטוי שמעבר למשמעות השפה: "ועשיתי רעש בחדר מדרגות עד שנעתרת לי. אז בינתיים ממשיכה לדפוק".

עולם פרטי היוצא החוצה

הדיאלוג האישי שבספר הוא עולם פרטי, שמדי פעם מפנה מבט החוצה. מודע לעצמו, בוחן את עצמו, לפעמים גם שופט את עצמו: "המילים הן קליפות ריקות של הרגש שהודחק". כמה זה קרוב מדי, כמה זה רחוק מדי. החלוקה הממוספרת של הקטעים בונה סדר מסוים, הקובע מתי רעיון מתחיל ומתי נגמר; מתי צריך להגיד פחות ומתי יותר' באיזה אופן משפט שמסתיים ממשיך בעצם בפסקה הבאה. 

בסוף החלק הראשון של הספר כותבת ובר על הגעה לבית העלמין – פרידה מוחשית וסופית, אותה היא מתארת כצדף הנותר על החוף מאות שנים, כעצמות דינוזאור במוזיאון. התיאורים של ובר מגדילים את המרחק לממדים היסטוריים, ובכך עוזרים למקם את האירוע וההתרחשויות באזור שהוא בטוח דיו, אזור שממנו היא יכולה לספר את הסיפור. 

חלקו השני של הספר נקרא "המפלצת": ילדה מפלצת המשמידה את העולם ורומסת מפעלים, ארובות בנמל, בצ'ק פוסט, בלב המפרץ. זו מפלצת ירוקה המייצרת חשמל נקי ומנקה את האוויר; מפלצת מגושמת שבנויה מאלמנטים של הסביבה ומקיימת אינטראקציה עם מי המעיין ועם המזבלה; היא בתהום והיא על צלע ההר. המפלצת מחריבה וגואלת,  קיימת-לא קיימת. התיאור משרה תחושה של בהילות, הסתערות, מרדף או הצלה. למפלצת אין גבולות, ולכן היא יכולה להיות גדולה, לתפוס מקום ולהשפיע. בהמשך המפלצת נדמית להלך רוח הקיים בנפש.

בארבעה שירים הנקראים "חברות" משובצים מיקומים אורבניים בחיפה. השירים מתקיימים במרחב הציבורי, מקושרים לסביבה ולמציאות ברחובות. חוויות שככל הנראה נחוות יחד, ומציבות את היחד אל מול המורכבות שבחוץ: ״אנחנו משקרות זו לזו טוב יודעות לחלץ מהיומיום המשמים פיסות עלילה מפויסת״.

ואולי דווקא שם, בתוך היומיום המשמים, ישנן זכות והזדמנות לראות את מי שנמצא לצידנו, ״כי מי כמוך אקטיביסטית וכמוני עדה שקטה״. הכותרת חברות יוצרת מעין חברות וזיקה בין השירים לבין עצמם. השירים היו יכולים להיקרא בשמות שונים אבל  קיימים קשר ומשמעות ביניהם; קשר בין הדברים המסופרים המורה למה דווקא הם מחברים. מהשירים עולה שבתווך בין ״אנחנו והעולם״ קורות התרחשויות קטנות רבות המסמלות דברים קטנים וגם גדולים, אישיים וקולקטיביים: ״מדבקה עם סמיילי זה שלום שלום״.

רצון להיות בשליטה

החלק האחרון בספר ששמו ״המפלגה או אמנות הדיבור״, מורכב מפרגמנטים אישיים, מחלומות, מהתייחסות לסביבה האנושית-חברתית במבט ביקורתי. ובר מפגישה מושגים מדיניים עם נפש האדם ותוהה: ״מה אלים יותר – המדינה, הנפש או המדינה שבפנים?״. היא מתבוננת בחוויות נפשיות בתוך המציאות, שכן כפי שהנפש נמצאת בתוך המציאות כך המציאות נמצאת בתוך הנפש, מנסה לגעת במקור של החוויות האלה: בילדות, בטבע. ובר מתארת את המפלגה כמעין מסגרת תמיכה: המפלגה כמו מסמלת את תיקון העולם ואת הרצון להיות חלק ממשהו, אבל גם לא לשכוח את עצמך. להיות שייכת, משפיעה, אבל לא להדחיק את מה שבפנים. להיות במקום שמור: ״היי שותפה טובה לעצמך״.

לפעמים המפחיד הוא הקרוב והמוכר. ובר מחפשת קרוב אליה את התשובות לשאלות העולות מתוכה. הכתיבה משדרת רצון להיות בשליטה, להיות בבית. עולה מתוך הדברים הציפייה שבמציאות יהיה מענה לצרכים של האדם. הסיפור הוא של חוסר יציבות ושל עצב, אבל גם של רצון ״לקום מההריסות האלה״, אולי דרך הגוף, אולי דרך הנפש, אולי מבפנים ואולי מהחוץ. הספר מסתיים בפאי פקאן ולימונדה ובחתול הזקוק לטיפול עד שיעמוד על רגליו.