"המזבח שבגן", ספרה החדש של המשוררת שירה כהן, הוא מעין דלת קסמים להקשבה. הספר הזה דומם, מדבר ומקשיב, מקשיב וער למתרחש. קולה של המשוררת הוא כעד לקיים. היא רואה את האיש, היא מבחינה באישה, בפעולותיהם, בבחירותיהם. המבט של הכותבת חד וישיר והוא מלווה את הקורא לא פחות משהקורא מלווה אותו, הולך בצידו וכורה אוזן. כל החושים פועלים, גם העין עוקבת ומתמקדת בהתרחשויות הנגלות. ״השיחה מתנתקת
ספר הביכורים של אורי פרץ "אלה שרה איתי" (עורך: ערן צלגוב, הוצאת פרדס, 2024) מזמין את הקוראים לנדוד, להמריא, לראות מעבר. ניתן לומר עליו שהוא ספר מסע. המשורר המדמה עצמו לציפור עף למעלה, צופה, מתיישב על ענף: "מה שחשוב הוא הדבר, הנדידה / האיש בן השלושים שהוא ציפור והוא אישה". בשירתו פרץ רואה את השמים, העננים והשמש, נמשך אל האור. שירתו נעה לאט, נבנית צעד
התפוז שאמא מקלפת בשיר הראשון בספר הביכורים של רוני בהט "אמ אנד אמ" (עורכת: ענת זכריה, הוצאת פרדס, 2024) הוא תפוז דם. האמא אוחזת בו ומנקה. הבחירה בשיר זה לתחילתו של הספר גורמת "עקצוץ בכפות הידיים". מורגשת הבחירה בפיסי, בחי, בנוטף, העומד במרכז מערכת היחסים המשפחתית. בתמונה זאת ישנה עדינות וטוטאליות שבאה לידי ביטוי כבר במשפט הראשון: "…לצנוח לרווח / שבין קילוף קליפת תפוז אחד
"הלחי הפנימית", ספרו של זהר איתן, מתחיל ב"אין מקום" – שיר קצר שמדבר על מושג המקום, על "פה" ו"שם". השיר שואל: האם מקום שאיננו הוא עדיין מקום? החלק הראשון מתוך שבעה בספר נקרא "מי" ומציב בפנינו שאלה, תמיהה והרהור. כבר בשיר הראשון מובעת בקשה להיוולד מחדש, לבקוע, לצאת אל העולם באיזשהו אופן. גם בשיר שלאחריו, המספר על חפרפרת או שמא חולדה, בסוף נופלים לתהום, יוצאים
"סִילְפיוּם" הוא כותרתו של ספר השירה החדש של שי בוזגלו (בעריכת שלו פרפל, הוצאת ספרי עיתון 77). סִילְפיוּם הוא צמח מסתורי, קדום, המשמש לטיפול וכתבלין, מוצר חשוב, מין נכחד. הצמח שימש בעת העתיקה לתיבול ולרפואה. השימוש בו היה נרחב ברוב התרבויות העתיקות באגן הים התיכון כמאכל וכתבלין, ושרף הצמח שימש מרפא לתחלואים שונים, במיוחד כאמצעי למניעת ילודה. הצמח היה כה נחשק שהרומאים החשיבו אותו ל"שווה
בספר השירה השמיני של מתי שמואלוף "באושר הזה רצית שאגע" חמישה שערים. השער הראשון ("מנסה להעירך") עוסק בשורשים ובהיסטוריה משפחתית, בעבר הרחוק והקרוב. הוא כולל את השפה הפרסית וגם את חיפה. אלה חוויות עבר המתוארות בצורה פואטית, כמערכת סימנים וצורות הבעה היוצרת עולם מקביל אבל ממשי. "אני הוא זה שיוצא, לטוות ממלכה של / עני / בעיר התחתית של השירה". שמואלוף כותב על אביו שמת
השיר הפותח את ספרה של דורית ויסמן מעלה תהיות לגבי מה יכול היה להיות ומה ישנו: "הייתי יכולה לחיות עם אישה – אבל אני נשואה"; "הייתי יכולה לרכב על אופנוע, חשופה לרוח, אך אני בעלת רכב". במעין סיכום או השוואה, מאיר המבט השירי את השרירותיות של הדברים, של המהלכים בחיים ושל הבחירות. המבט מסתכל אחורה, ממשיך לטיול בהודו שהיה ואז חוזר למשהו יומיומי, בסיסי: הצנוניות
בתחילת ספר שיריה ״עונה ירוקה״ (בעריכת סתיו אתלן, הוצאת נצח, 2024) פונה המחברת לילך ובר ומדברת אל הזולת ובו זמנית לעצמה. היא מבטאת הרהורים ומשתפת זיכרונות כפי שמבט לאחור מאפשר. הפסקאות הקצרות מספרות על אירועים פשוטים שנודעת להם משמעות רבה עבורה, על קשר עם אדם, על חוויות שעברו עיבוד מתמשך. באחת הפסקאות הראשונות היא תוהה: "ואם החיים הם חוסר יכולת ליצור אלטרנטיבה"? ואכן, תוך כדי
