היום לפני שבעים ושש שנים מנהיגי פק”פ הופיעו בפני ועדת אונסקו”פ

ב-13 ביולי 1947 הופיעו 3 נציגים של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק”פ) בפני הוועדה המיוחדת של האו”ם (אונסקו”פ). המזכיר שמואל מיקוניס, המזכיר מאיר וילנר וד”ר וולף ארליך, חבר הוועד המרכזי. העצרת הכללית של האו”ם הקימה את UNSCOP במאי 1947 בעקבות דיון על עתיד פלשתינה, במהלכו ביקשה בריטניה את הקמת הוועדה. כזכור, חבר הלאומים (הארגון שקדם לאו”ם) העניק בשנת 1923 לבריטניה מנדט על פלשתינה, אותה כבש הצבא הבריטי חמש שנים קודם לכן. אונסקו”פ כללה נציגים של 11 מדינות, ונציגי ארבע המעצמות לא נכללו בה. הוועדה ביקרה גם במדינות ערביות ובמחנות העקורים היהודים באירופה.

שמואל מיקוניס הדגיש בהופעתו את השעבוד הפוליטי, הכלכלי והצבאי הקולוניאלי שהפעילה בריטניה על כל תושבי הארץ. דיכוי זה כלל מאסרים וגירושים, עונשים קיבוציים, ליבוי איבה בין יהודים לערבים, תנאים סוציאליים גרועים, בניית בתי כלא במקום בתי ספר ובתי חולים. בתקציב הממשלה הבריטית בפלשתינה לשנת 1948-1947 הוקצו לסעיף משטרה ובתי כלא 30% מכלל התקציב.

בהמשך הציג מיקוניס את הדרישות: פינוי הצבא הבריטי, ביטול ממשלת המנדט והקמת מדינה ערבית-יהודית דמוקרטית ומשגשגת.
ד”ר וולף ארליך, שהיה משפטן בהכשרתו, הוקיע את חוקי החירום הבריטיים שהעניקו למשטרה סמכויות בלתי-מוגבלות לעצור, לאסור, לגרש, להכריז עוצר ולהטיל קנסות. “המשטר בארץ ליברלי רק לגבי פקידיו הגבוהים ולגבי החיילים אשר להם ניתן לפעול כרצונם”. ארליך סיים את דבריו בקריאה לאו”ם לתת הוראה לממשלת המנדט להוציא את צבאותיה ולעזוב את הארץ.

מאיר וילנר אמר בהופעתו בפני הוועדה, כי למרות המאמצים להציב את הפועלים היהודים והערבים אלה מול אלה, בפועל גדל שיתוף הפעולה ביניהם. בשנת 1945, סיפר, שבתו 1,300 עובדים ערבים ויהודים במחנות הצבא הבריטי ואילו ב-1946 שבתו 30 אלף עובדי הממשלה, לרבות פועלי הרכבת ועובדי הדואר והרדיו. במועצה החקלאית הכללית, ציין, ישנו מספר זהה של חברים ערבים ויהודים, וכך גם במועצת השיווק של ההדרים.

“בעיית פלשתינה אינה הניגוד היהודי-ערבי. שאלת הארץ היא שאלת ארץ קולוניאלית משועבדת לשלטון זר וצמאת חופש. הבעיה האמיתית של שאלת הארץ היא בהתנגשות האינטרסים בין האימפריאליזם הבריטי ותושבי הארץ הזאת, ערבים כיהודים” – הדגיש וילנר.

ובהמשך הבהיר: “המפלגה הקומוניסטית סבורה כי פתרון פוליטי, כדי שיתקבל בין המוני העם הרחבים של שני עמי הארץ, ימלא את שאיפותיהם הלאומיות הצודקות ויתאים לאינטרסים המשותפים שלהם, חייב להיות מבוסס על שני העקרונות הבאים:
1) עצמאות מלאה של הארץ, זאת אומרת – א) ביטול המנדט. ב) הוצאת הצבאות הזרים. ג) ביטול השלטון הכלכלי של המונופולים הזרים.
2) הכרה בזכות שני העמים לעצמאות בפלשתינה אחידה, חופשית ודמוקרטית, מושתתת על עקרון שוויון מלא של זכויות אזרחיות, לאומיות ופוליטיות”.

וילנר הזכיר, כי מאז 1922 ועד 1942 הייתה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בלתי-לגלית, מאות מחבריה גורשו ומאות אחרים הושלכו לבתי סוהר ולמחנות הסגר. הסיבה לרדיפות האלה – פעילות המפלגה לגיוס ההמונים היהודים והערבים למלחמה נגד הדיכוי הקולוניאלי ולמען ידידות בין שני העמים. בסיכום דבריו פנה מאיר וילנר לחברי הוועדה באומרו: “אם תעזרו לעם הערבי והיהודי בפלשתינה במלחמתם לחופש, תניחו את היסוד לשלום לא רק בארץ אלא במזרח התיכון כולו ותתרמו תרומה חשובה לעניין השיתוף הבינלאומי, לעניין השלום העולמי”.

בהמלצותיה לעצרת הכללית של האו”ם, תמכה UNSCOP בסיום המנדט הבריטי בהקדם האפשרי ובהענקת עצמאות לארץ אחרי תקופת מעבר. הרוב בוועדה המליץ כי הארץ תחולק בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, בעוד שירושלים ובית לחם יהיו שטח נייטרלי בחסות האו”ם. על בסיס ההמלצות אושרה ב-29 בנובמבר 1947 החלטה 181 של עצרת האו”ם הידועה כתוכנית החלוקה