ז’ורז’ אמאדו סופר ברזילאי עטור שבחים וחבר המפלגה הקומוניסטית הברזילאית נולד ב-10 באוגוסט 1912
ב-1945 נבחר לבית הנבחרים כחבר במפלגה הקומוניסטית הברזילאית במסגרת זו ניסח חוק המבטיח חופש פולחן
ז’ורז’ אמאדו דה פראיה היה סופר ברזילאי שכתב בסגנון מודרניסטי, נחשב לסופר הברזילאי הידוע ביותר בזמננו, ספריו תורגמו ל-49 שפות ויצאו לאור ב-55 מדינות. אמאדו נולד בחווה במחוז אִיטַבּוֹנָה בברזיל ב-10 באוגוסט 1912, אביו היה בעל מטעי קקאו, את חינוכו רכש בעיר סלבדור בירת מחוז באהיה ובתקופה זו החל לכתוב בעיתונים והשתתף בחוגי ספרות בעיר.
בשנת 1931 עבר להתגורר בריו דה ז’ניירו, ושנה אחר כך החל ללמוד משפטים בבית הספר הלאומי למשפטים שבאוניברסיטת ריו דה ז’ניירו, וסיים ב-1935. באותה שנה (1931) יצא לאור גם ספרו הראשון O país do carnaval (“ארץ הקרנבל”). בשנת 1933 התחתן עם מתילדה גרסיה רוסה ונולדה להם בת, לילה. באותה שנה יצא לאור ספרו השני Cacau (“קקאו”).
אמאדו נאלץ לצאת לגלות בארגנטינה ב-1941, ובאורוגוואי ב-1942 בשל פעילותו המיליטנטית במסגרת המפלגה הקומוניסטית. בתקופה זו הרבה לטייל ברחבי אמריקה הלטינית. הוא ומתילדה גרסיה רוסה התגרשו כשחזר לברזיל ב-1944.
ב-1945 נבחר לבית הנבחרים כחבר במפלגה הקומוניסטית הברזילאית (PCB) ובמסגרת זו ניסח את החוק המבטיח את חופש הפולחן, התקף בברזיל עד היום. באותה שנה נישא לזליה גטי.
בשנת 1947, השנה בה נולד בנו ז’ואו ז’ורז’, הוצאה מפלגת ה-PCB מחוץ לחוק וחבריה נרדפו ונאסרו. משפחת אמאדו יצאה לגלות בצרפת, ושם התגוררו עד שהממשל הצרפתי הורה להם לעזוב. בני הזוג עברו להתגורר בצ’כוסלובקיה מ-1950 ועד 1952 ושם נולדה בתם פאלומה.
כשחזרו לברזיל ב-1955 חדל אמאדו לעסוק בפעילות פוליטית, אם כי נשאר חבר במפלגה הקומוניסטית. מאז ואילך התרכז בכתיבה בלבד. ב-1961 קיבל מושב באקדמיה הברזילאית לספרות. כתיבתו הביאה לו שפע של כיבודים ותוארי דוקטור לשם כבוד (ביניהם מישראל) ואף מועמדות לפרס נובל לספרות. ספריו עובדו למחזות, לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ואף היו נושא במצעדי קרנבל בכל רחבי ברזיל.
ב-1987 הקים את קרן “בית ז’ורז’ אמאדו” בסלבדור, באהיה, שבה שיכן את ספרייתו ופתח אותה לחוקרים. מטרת הקרן היא גם לפתח פעילויות תרבות בבאהיה.
ז’ורז’ אמאדו מת בסלבדור ב-6 באוגוסט 2001. גופתו נשרפה, ואפרו נקבר בגן ביתו בסלבדור ב-10 באוגוסט (יום הולדתו ה-89).
מספריו שתורגמו לעברית:
לואיס קרלוס פרסטס אביר התקוה (Vida de Luis Carlos Prestes – 1942). ספריית הפועלים 1953.
ארץ פירות הזהב (São Jorge dos Ilhéus – 1944). תרגם מנשה לוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1959.
ארץ החמס (Terras do Sem Fim – 1943). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1986
ים המוות (Mar Morto – 1936). תורגם לראשונה בידי מנשה לוין, הוצאת הקיבוץ הארצי (1951). תורגם שוב בידי אראלה לרר, זמורה ביתן (2003).
זיעה (Suor – 1934). תרגם רמי סערי, הוצאת רימונים, 2018.
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il
