שמונה שנים לפרידה מחבר מק”י הוותיק דני פתר

מאות חברים, קרובי משפחה וידידים רבים ליוו ב-25 ביוני 2015 בדרכו האחרונה את פעיל מק”י הוותיק דני פתר (פטרזייל). בין מלוויו: השרים לשעבר יאיר צבן ורן כהן, חבר הכנסת דב חנין, חברי הכנסת לשעבר תמר גוז’נסקי ועיסאם מח’ול, הזמרת עמל מורקוס, העיתונאים עמירה הס, אפרים דוידי וחיים ברעם, ועוד רבים – יהודים וערבים. “דני”, כפי שכונה על ידי הרבים שהכירו אותו, נטמן בבית הקברות של קיבוץ יד חנה.

דני פתר היה ידוע בחוגי השמאל העקבי, בשמו הפרטי “דני”. כולם ידעו במי מדובר גם ללא תוספת שם משפחתו או תיאורו הפיזי. כי “דני”, שנולד ב-1928, היה דמות מרכזית בעשייה ובפולמוסים הפוליטיים והאידיאולוגים של השמאל בישראל במשך כשישה העשורים. הוא גם היה פולמוסן חריף, מחנך (גם כאשר לא עמד בפני תלמידים בכיתה), ופעיל ללא הפוגה במשך עשורים למען שלום, שוויון וצדק חברתי; ונטמן על אדמת יד חנה לצלילי ה”אינטרנציונאל” בעברית ובערבית
פתר נולד בפולין, אך כילד התגורר בירושלים ובתל-אביב. במסגרת התגייסותו בפלמ”ח נפצע בקרב ונמנה עם מייסדי קיבוץ צרעה. בגיל 26, בשנת 1954 הצטרף פתר למפלגה הקומוניסטית ופרש ממנה בעת הפילוג ב-1965 והוסיף להיות חבר בפלג של שמואל מיקוניס ומשה סנה עד 1969, שנת פרישתו הסופית. בספר הזיכרונות פרי עטו (“לב בצד שמאל”) שפורסם כעשור לפני מותו הוא כתב “אני נוהג לומר שבמפלגה הקומוניסטית הייתי באמת 11 שנה, מפני שאינני חושב שהמפלגה בראשות סנה ומיקוניס שאחרי הפילוג הייתה קומוניסטית”.

במשך שנים רבות, בין 1958 ל-1965, עמד פתר בראש “סיעת המורים הדמוקרטית” שפעלה במסגרת הסתדרות המורים. על הסיעה סיפר בריאיון שפורסם בעברית ובערבית ושערך עמו מופיד סידאווי: “היא היתה כל-כולה סיעה יהודית-ערבית. הדבר בא לידי ביטוי בהנהלתה, בכינוסיה, במצעה ובכל פעולתה. ראוי לזכור כי אלה היו שנות הממשל הצבאי וכל מורה ערבי שהזדהה ציבורית עם הסיעה, היה צפוי באורח מיידי לפיטורים, צפייה שמומשה במקרים רבים מאד. על כן היתה פעולתנו מרוכזת במידה רבה נגד מסע הפיטורים במשרד החינוך עצמו, בהסתדרות המורים ובפני שופטי בג”ץ. ברור שהסיעה לא היתה יכולה להתקיים כפי שהתקיימה, אילולא ידעו חבריה היהודים להעריך את גודלו של הסיכון שחברי הסיעה הערבים לוקחים על עצמם. הסיעה פרצה לראשונה את הדרך להסתדרות המורים ולמוסדותיה ב- 1962, כאשר הסיעה השיגה 436 קולות ( כדאי לזכור כי אז מספר התלמידים והמורים היה קטן בהרבה), עורר הדבר סערה עצומה בכלי התקשורת של הימים ההם. בכותרות נאמר: ‘436 קומוניסטים יהודים וערבים מחנכים בישראל’. כך הגענו לוועידה, למועצה ולמרכז של הסתדרות המורים”.

לאחר שהיה פעיל בחוגי שמאל רבים, בהם שי”ח (שמאל ישראלי חדש) והפלג השמאלי של של”י (שלום ושוויון לישראל), פתר הצטרף לחד”ש לאחר הקמתה ב-1977 והיה פעיל במסגרת החזית במשך שנים ובעשור האחרון לחייו הצטרף שוב למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י). “שבתי הביתה” אמר אז לחבריו בסניף תל-אביב. בשנותיו האחרונות שורה של מחלות פקדו אותו. אך המגבלות לא מנעו ממנו לכתוב ל”זו הדרך” ולאתר “הגדה השמאלית” שנמנה עם מייסדיו. עוד בשנת חייו האחרונה, יושב על כיסא גלגלים, פתר פקד ההפגנות של ה-1 במאי ונגד מלחמת עזה.

בטקס האשכבה שנערך ביד חנה נשאו דברים השר לשעבר צבן, שהכיר את פתר עוד מימיו בתנועת הנוער הקומוניסטי בשנות ה-50; פעיל השמאל הוותיק ראובן קמינר, אף הוא היה חבר במערכת “הגדה השמאלית”, שהסביר את פשר שובו של פתר לשורות מק”י (“זו אמירה כלפינו. זו אמירה לפיה יש חשיבות בפעילות האישית, אבל הקולקטיב – הפעולה המשותפת והמאורגנת, היא היחידה המסוגלת לשנות סדרי עולם”); בנו השחקן והבמאי סיני פתר ששיתף את הקהל בתחושותיו כילד וכמתבגר “הגדל בכרם התימנים, שכונת עוני, בבית שמאלי – אבל לאו דווקא של שמאל סלוני, אלא בית של פעילים”; חבר הלשכה הפוליטית של מק”י, מח’ול, דיבר על “החושך העוטף את כולנו, על סגן שר השולל את אזרחותם של הערבים החיים על אדמותיהם”; פרופ’ יוסף זעירא העלה על נס את מאבקו של פתר לשותפות יהודית-ערבית ולמען הסוציאליזם; תלמיד של דני פתר לשעבר בבי”ס דה שליט ברחובות, האדריכל צחי אלברשטט, שירטט קווים לדמותו של ה”מורה דני” (“שכולנו קראנו לו ‘טשרניחובסקי’ והמתנו בסבלנות לבואו בימי ראשון, כי ידענו כי ייתכן והוא נעצר בהפגנה במהלך יום שבת”). גם בנו יובל ונכדו עמיר התייחסו בעצב רב על הסתלקותו ועל הערכים שהוא הנחיל להם.