הסמרטוט כסמל מעמדי: רומן ראשון של ההיסטוריון אדם רז

“המנקה טטיאנה – סיפורו של סמרטוט מדבר” (הוצאה עצמית, 370 עמ’) הוא הרומן הראשון של אדם רז, היסטוריון ופעיל פוליטי שמשלב תדיר בכתיבתו בין דיווחים היסטוריים לכתיבת פרוזה ומחזאות. אך הפעם, לראשונה, אינו נזקק לגרעין היסטורי בספרו שהוא הרפתקה ניסיונית, סוציאליסטית ומלאת הומור.

הספר, שניתן להורדה באינטרנט, מוצע לקריאה בשני תעריפים: 49 שקלים לקוראים המשתייכים לעשירונים 10-7 וחינם לקוראים שמשתכרים עד 18,092 שקלים בחודש. זה אינו טריק יחסי ציבור, אלא הצהרת כוונות. נדמה שבמעשה זה, עוד לפני השורה הראשונה, מצהיר הספר על זהותו כיצירה שמאלית ופרובוקטיבית, המבקשת לערער את הממסד הספרותי השמרני והקפיטליסטי.

תחילת הספר מתארת בקפדנות יבשה-לכאורה את שגרת יומה של טטיאנה – מנקת שירותים בשכר מינימום בעשור החמישי לחייה, שבערבים מלקטת בקבוקים כדי שתוכל, בקושי רב, לכלכל את ילדיה. המספר מחשב את מניין הקילומטרים שהיא צועדת במשמרת; מתאר את ההייטקיסטים שאחריהם היא נאלצת לנקות, בני-אצולה מודרניים עתירי ממון, המשתינים על הקיר ומטפטפים שתן לרצפה; וחושף ביובשנות את קצב העבודה המהיר והמחפיר לו טטיאנה נדרשת. חלק זה לא רק מדגים בסגנונו הטכני והחזרתי את הווי העבודה המנוכר שלה, אלא גם משמש כרקע המקדים לאובדן ההכרה של טטיאנה השחוקה, המתעלפת בשירותים במהלך המשמרת וקורסת אל תוך אקונומיקה.

מרגע זה, נפרשים שלושה עתידים אפשריים בנוגע לגורלה של טטיאנה; בראשון, זוג בלשים מצילים את טטיאנה ויוצאים עמה ועם הוויסקי אל מסע נקמה מדמם; בשני, דמויות שיצאו מספריה של אגאתה כריסטי מנסות לפענח יחד עם טטיאנה, כבתעלומה בלשית, את מסתורי הניצול המעמדי; העלילה השלישית היא שילוב בין דו”ח למדע-בדיוני. במחווה מוצהרת ליצירת המופת הסוציאליסטית של ג’ק לונדון “עקב הברזל”, מתוארת בה שרשרת האירועים הפוליטיים והמפלגתיים שהתרחשו כתוצאה מהתעלפותה של טטיאנה. כל אחת משלוש עלילות אלה כתובה בהתאם לקונבנציות הז’אנר עמו היא מתכתבת, וכל אחת מהן משובצת רפרנסים, גלויים וסמויים. בין לבין, מנהל המספר עם טטיאנה עצמה דיאלוג שכמו לקוח ממחזה אבסורד, ז’אנר בו כתב רז בעבר. בעלילות המשנה, בסיוע גיבורים מספרים אחרים, מצליחה טטיאנה כל פעם להינצל – אך ברור שבעולם האמיתי, בלי עזרה מבלשים מסתוריים, מצבן של הטטיאנות עגום הרבה יותר.

כוחו של הספר טמון בערעור על הסדר החברתי הקיים לא רק דרך העלילה, אלא גם באמצעים סגנוניים ברורים. רכיבי הספר מתקוטטים זה עם זה: כך יש להבין, לדעתי, את הפער בין המספר החיצוני והיבש לדיאלוגים הרפלקסיביים בין טטיאנה לדמות המספר; את המתח שבין השפה הגבוהה לתיאורי הצואה והשתן; את הסטייה הבוטה בין התיאור הריאליסטי בתחילה לעלילות המופרכות, ועוד. כל אלה מדגימים כי “משהו לא עובד כאן”, את עוצמת הקפיטליזם, את עומק ניצולו, וכמובן – גם את כשרונו הספרותי של רז.

עם זאת, בצד השבחים, ראוי לעמוד גם על הבעיה הטמונה בבסיסו של הספר המצוין הזה. על-אף ניסיונו הכמעט מוצהר לפנות לקוראים ממעמדות מדוכאים ולציבור רחב, הקריאה בו קשה ותובענית ואינה מתאימה לקהל הרחב. כמו בספריו הקודמים נוטה רז אל עבר כתיבה אקדמית, קרה וחזרתית: קטעים מסוימים בספר, כמו החלק הראשון, נקראים פחות כמו סיפור ויותר כמו דו”ח, סגנון המוצדק מבחינת הז’אנר. אך בעלילה האחרונה, למשל, הדבר מעט מתיש ולא באמת תואם את ספרי המדע-הבדיוני העסיסיים והקולחים עמם מנסה רז להתכתב.

נקודת תורפה זו של הספר מדגימה עניין רחב יותר: הפרדוקס שעומד בלבה של אמנות האוונגארד השמאלי, עוד מראשית המאה העשרים. הכתיבה המחוכמת, האבסורדית, שוברת הקונבנציות מתיימרת לכתוב למען ההמונים – לזעוק נגד ניצול, לקדם את המהפכה. אך בהיותה מורכבת טכנית, עתירת רפרנסים וחסרת נרטיב ברור, ספרות האוונגארד פונה למעשה רק לחוג קוראים מצומצם באינטליגנציה המבוססת. עם זאת כדאי לצלול למים – מדובר בספר נפלא, אולי ספרו הטוב ביותר של רז עד כה, שכיצירה עצמאית, פוליטית וניסיונית משיב מעט תקווה על רקע מצבה העגום של הספרות העברית.

לקריאת הספר המקוון לחצו כאן