מסע לקראת זהות פוסט-ציונית: בעקבות ספרה של מנכ”לית שוברים שתיקה לשעבר יולי נובק

“כשהתחילו ההתקפות על שוברים שתיקה בסוף 2015, ואיתן הטענות שהוטחו בנו מכל עבר – על הבגידה במדינה, הבגידה בצה”ל, על אנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות – עמדתי מולן בעקשנות: ‘אני לא כל הדברים האלו'”. ב”מי את בכלל”, ספרה של מנכ”לית שוברים שתיקה לשעבר יולי נובק, מאוגד צרור מחשבות, שאלות וחוויות שגיבשה המחברת בזמן מסע חובק עולם שכלל את איסלנד, פורטוגל, אירלנד ודרום אפריקה.

הספר, המדלג בין תקופתה כמנכ”לית הארגון שוברים שתיקה לבין הזמן שבילתה מעבר לים, מייצג את רצף התודעה של המחברת. נובק הסבירה כי הספר נכתב כתרפיה, בניסיון לארגן את מחשבותיה ולהתמודד עם השבר הפנימי שחוותה בעקבות פעילותה הפוליטית – שבר עמו מתמודדים גם מתנגדי כיבוש אחרים בישראל. הספר מציג את ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות הלא מדוברות של יציאה נגד הקונסנזוס, את הבדידות וההתנתקות מן המוכר והידוע. לא בכדי יצאה נובק למסע ארוך במקומות מרוחקים, כדי להתרחק ולבסוף לחזור למולדת שהיא קשורה אליה ומחפשת בה את מקומה.

“למרות שתמיד ידעתי שהמערכת הזאת, השלטונית, יודעת להיות אכזרית ולא הוגנת לאנשים מסוימים, לא לקחתי ברצינות את האפשרות שיום אחד היא תפנה נגדי. וזה קרה. המערכת הזאת, שנבנתה בשביל לשמור בדיוק על אנשים ‘כמוני’ – אזרחים, פטריוטים, יהודים ששירתו את המדינה על שלוחותיה ומנגנוניה – התהפכה עלינו: ופתאום לא רק הממשלה נגדנו, אלא גם התקשורת, וגופי הביטחון, ומערכת המשפט”. מתפקיד נערת הפוסטר של הציונות, כפי שתיארה נובק את עצמה, הפכה בבת אחת “לבוגדת, אויבת מספר אחת”.

בזמן פעילותה כמנכ”לית שוברים שתיקה, הפכה נובק דמות ציבורית ידועה המזוהה עם המאבק בכיבוש. עבודתה של נובק כמנכ”לית שוברים שתיקה במהלך ההתקפות על עזה ב-2012 וב-2014 נגעה בעצבים החשופים של המשטר. היא איימה להפר את קשר השתיקה שנרקם סביב האלימות המתקיימת כאן באופן שגרתי, ומתפרצת למעשי טבח רצחניים בעזה אחת לכמה שנים. בספר מתוארות בפירוט התקפות הממשלה וגורמי ימין נגדה. נקודת השיא הייתה “קמפיין השתולים” שניהל הימין נגד שוברים שתיקה, וההתקפות שחוותה משפחתה הקרובה באותן שנים כתוצאה מכך. ב-2017, כאשר פרשה מתפקידה כמנכל”ית שוברים שתיקה, הגיעה למצב של תשישות ויצאה לטיול ארוך של חיפוש עצמי. טיול זה היה עבור נובק גם תהליך ארוך של חשבון נפש.

לדבריה, החוויה הקשה ביותר עבורה הייתה “אי היכולת לדבר ולחשוב”, כתוצאה מהצורך להדוף מתקפות בלתי-פוסקות מצד הימין, אשר כילו את כוחותיה. רק לאחר שעזבה את ישראל, יכלה להרפות את מגננותיה, ולהתמודד עם השאלות הקשות שצברה במהלך המאבק למען “שתי מדינות וישראל יהודית ודמוקרטית”. האם ישראל היא באמת דמוקרטית? האם ניתן להבחין בין המשטר בישראל לבין הכיבוש בשטחים? אולם, המחשבה כי הסביבה בה גדלה הונתה אותה, וכי זהותה מבוססת על שקרים הייתה קשה מנשוא.

התיוג האלים והשקרי שהימין וזרועותיו תייגו את נובק העמיק את השבר הפנימי בתוכה. המסע שעברה כלל גם היפרדות מזהותה הקודמת כ”פטריוטית-ציונית”, תוך גיבוש זהות חדשה וביקורתית.

התפכחות דומה מצאה נובק בקרב האפריקנרים, בני המיעוט הלבן שהכירה בביקורה בדרום אפריקה. באותם אפריקנרים, שדיכאו את הרוב השחור במשטר האפרטהייד, חל בעקבות נפילת המשטר שינוי זהותי עמוק. על אף ההבדלים בין ישראל לדרום אפריקה, נובק סבורה כי הרוב היהודי כאן, כמו המיעוט הלבן שם, צריך לעבור תהליך התפרקות מהאידיאולוגיה הגזענית-זהותנית.

“רוב האפריקנרים הצעירים שאני פוגשת פה נמצאים במסע כלשהו של חיפוש זהות. בתור בנים ובנות לקהילה שהזהות הלאומית שלה הפכה להיות מזוהה באופן מלא עם משטר האפרטהייד, הם נשארו די אבודים עם סיומו”. נובק תוהה האם ישראל לאחר סיום המשטר הצבאי בגדה המערבית תהיה שיוונית ודמוקרטית, או שתדמה לדרום אפריקה שלאחר הפלת משטר האפרטהייד: מדממת, מפולגת ולא שיוונית.

כיצד תתעצב הזהות הישראלית אחרי סיום הכיבוש? כיצד תראה זהות ישראלית שיוונית ודמוקרטית, המשוחררת מהתפיסה הציונית המחייבת עליונות יהודית בין הים לנהר? שאלה זו נותרת בספר פתוחה.

נובק מציינת: “אי-מתן מילים למציאות משאיר אותה פרומה, מטושטשת, ציור אבסטרקטי, אשליה של מובנות. אי הדיבור מבטיח שלווה מדומיינת בכך שהוא שולל את היכולת לריב, להתאכזב ואם צריך – גם להתאבל. אי הדיבור מייצר סוג של ‘ביחד’ שאף פעם לא עומד למבחן ולכן אי אפשר לדעת כמה הוא שביר או יציב”. הספר “מי את בכלל” הוא הזמנה לדיון ולשבירת שתיקה ציבורית רחבה סביב האמיתות הנפוצות בישראל, הקשורות בתפיסת המציאות הקולקטיבית ובזהות הישראלית-ציונית. באמצעות ספרה, מבקשת נובק לגבש את התובנות והמחשבות שליוו אותה בימי המהפך הפרטי כבסיס לדיון דמוקרטי, כלל ישראלי. נקווה שציונים רבים בישראל יצטרפו למסע הזה.