מבט על הסרטים הישראליים בברלינאלה: על מחאות ועל הקרנות מחאה בפסטיבל הקולנוע

פסטיבל הקולנוע ה-73 של ברלין – מפסטיבלי הקולנוע הנודעים והנחשבים בעולם, הקרוי ‘ברלינאלה’, נערך בחודש שעבר. הפסטיבל הקרין שני סרטים ישראליים, או ליתר דיוק שני סרטים של במאים ישראלים, ושניהם עוררו סערות פוליטיות ועניין רב.

“המשלחת” – קריאה אמיצה לקולנוע ביקורתי

סרט אחד היה “המשלחת” מאת אסף סבן. הסרט מתאר בהומור, ברגישות וגם בביקורתיות רבה את המסע לפולין, אליו יוצאים בני הנוער הישראלים ברובם. הסרט מתאר מהלך הנחשב טבעי בעיני רוב החברה. אך להקרנת הבכורה שלו הייתה משמעות שונה לגמרי בגרמניה. הסרט מצליח ללכוד את מרכזיות השואה בחינוך הישראלי, ואת השילוב המקברי בין הביקור במחנות הריכוז לבין אנרגיית הנעורים.

ההקרנה הראשונה של הסרט, נשא המפיק יואב רועה  דברים בחריפות ובאומץ נגד ההפיכה המשטרית שמובילה ממשלת הימין של נתניהו. בין השאר אמר: “כשנשוב בעוד כמה ימים לישראל, ייתכן כי לא נחזור לאותה מדינה ממנה יצאנו. הכנסת עומדת להשמיד את השיטה הדמוקרטית הישראלית, וישראל מתאבדת לאחר 75 שנות קיום. יכול להיות שזה עתה צפיתם בסרט הישראלי האחרון שמייצג את ישראל שאנחנו מכירים. ייתכן כי חופש הביטוי שניתן לעיתונאים ולאמנים יוגבל עד מאוד”.

מרשימה במיוחד הייתה קריאתו של רועה לנציגי השגרירות הישראלית, שישבו בקהל בעת ההקרנה, “להתנגד להפיכה האלימה” ו”להשמיע את קולם”. ראוי לציין כי קולנוע הוא מדיום האמנות היקר ביותר. ככזה, תלות תעשיית הקולנוע ומפיקי הסרטים בתמיכה ממשלתית ובקרנות ציבוריות גדולה במיוחד. לכן, כל ביקורת נועזת עלולה לגרור השלכות ישירות.

עם זאת, הדברים שנשא רועה בברלין בפירוש לא חוללו את הסערה הפוליטית הגדולה ביותר אליה נקלע הקולנוע השנה. בחודש שעבר חתר שר התרבות מיקי זוהר (עוד קשה לכתוב צירוף מילים אבסורדי זה) לשלול את המימון הממשלתי שקיבל הסרט “שני ילדים ביום” בבימויו של דוד וקסמן ובהפקת יואב רועה והחברה “גם סרטים”. סרט דוקומנטרי זה מתעד באמצעות ראיונות עומק, תצלומים וחומרי ארכיון את מעצר הקטינים השיטתי שמבצע צה”ל באוכלוסייה הפלסטינית הכבושה.

“גולדה” סרט תעמולה בנאלי

הסרט השני שהוקרן וחולל סערה היה “גולדה” בבימויו של היוצר הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב. בסרט משתתפים כוכבי קולנוע וטלוויזיה ישראליים, בהם רמי הויברגר וליאור אשכנזי. למרות שחברת ההפקה של הסרט בריטית, הוא מתאר סיפור ישראלי. עלילתו מוקדשת לתיאור תפקודה של ראש-הממשלה גולדה מאיר בפרוץ מלחמת יום כיפור. הוא מאמץ לחלוטין את הנרטיב הישראלי-הציוני הקלאסי בנוגע למלחמה: השואה מוזכרת שוב ושוב, אך הפלסטינים, למשל, לא נזכרים במילה.

כרגיל, הגנרלים דדו ואלי זעירא הם האשמים במלחמה. איש המוסד צבי זמיר הוא מי שהתריע, וגולדה מלאה בכוונות טובות אך לא יודעת כיצד לנהל מלחמה. גם מעבר לרובד הפוליטי המגויס, הנדוש והבעייתי, המציג בצורה שטחית מאוד את יחסי ישראל-ארה”ב בעידן המלחמה הקרה, הסרט קונבנציונלי להחריד מבחינת התסריט ועיצוב הסצנות. הוא נראה כגרסה הוליוודית לספרי הלימוד הישראליים. כפי שאמר לי חבר: “גם בקטגוריה המפוקפקת של סרטי המלחמה הציוניים, קיימים טובים ממנו בהרבה”.

ההקרנות המיוחדות של “גולדה” באולמות הענק בפסטיבל עוררו תרעומת בקרב פעילים פוליטיים. כך, למשל, נערכה הפגנה פרו-פלסטינית מחוץ להקרנתו (21.02). ביום ההפגנה הודיעו פעילים שמאליים ישראליים, כי יקרינו בברלין באופן עצמאי את הסרט הדוקומנטרי הישראלי “טנטורה”. כידוע מציג סרט זה את פשעי המלחמה שביצעה ישראל במהלך הנכבה הפלסטינית.  כך אתגרו את האופן בו מציג “גולדה” את צה”ל.

סרטו הדוקומנטרי של אלון שוורץ, העוסק בטבח שביצעו חיילים ישראליים בתושבי הכפר טנטורה, עורר עניין רב ברשות הפלסטינית והוקרן בתחומיה. זאת לאחר שנים ארוכות בהן התקיים הלכה למעשה חרם פלסטיני על סרטים ישראליים. אשר לברלינאלה, בניגוד לשנים קודמות, השנה לא הוקרן בו שום סרט פלסטיני.