fbpx

בעקבות ספרו החדש של אסף ענברי: הפנקס פתוח והיד רושמת הכל

מספיקה קריאה חפוזה ב"הספר האדום" מאת אסף ענברי כדי להבחין שמדובר ביותר מרומן היסטורי סתמי

מספיקה קריאה חפוזה ב"הספר האדום" מאת אסף ענברי (ידיעות ספרים, 2022, 288 עמ') כדי להבחין שמדובר ביותר מרומן היסטורי סתמי שעלילתו מתרחשת בימי קום המדינה. על אחד מספריו של הסופר תום שגב כתבתי בזמנו כי הציג מעין אוסף של כתבות עיתונאיות, ונראה כעצים ללא היער. על אחת כמה וכמה, זה הרושם הכללי העולה מספרו של ענברי.

הוא אכן מיטיב לתאר את יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה "כפי שהיו באמת": אנשים בשר ודם,  שטעו והטעו דור שלם להאמין באל הסובייטי שהכזיב. אף על פי כן, הקושי העיקרי בספר הוא היעדר כל התייחסות לרוח התקופה ולהקשר ההיסטורי שבו נאמרו ונעשו הדברים. אגב כך, הוא שופך את התינוק (של השמאל) עם המים, כיאה לחוכמתו בדיעבד של ההיסטוריון המתעד את ההיסטוריה לאחר מעשה. ההיסטוריון הבריטי א. ה. קאר צוטט בהתייחסו להיסטוריון לואיס נאמייר, כאשר גרס כי האחרון "הוציא את הרוח מההיסטוריה". ניתן לטעון כך גם בנוגע לספרו של ענברי.

הספר מחטיא את התובנה כי התורה המרקסיסטית והאמונה בסוציאליזם של ברית המועצות היו, בד בבד, ייחודה ומעלתה  הגדולה של תנועת השמאל הציונית. זו תפסה את הקיבוץ לא רק כאמצעי להשלמת מפעל ההתיישבות הציוני, אלא בעיקר ככלי למימוש האידיאה הסוציאליסטית האוניברסלית וכתכלית כשלעצמה. זאת, בניגוד לבן גוריון ולכצנלסון, שחששו לאורך כל חייהם מהרעיון הקומוניסטי האוניברסלי המאיים על האמונה הציונית של חברי תנועות השמאל הציוני, ועל נכונותם להקריב ולהילחם למען "בניין האומה". הגרוע מכל עבור ההנהגה הציונית היה רעיון האחדות בין הפועלים העברים לפלאחים הערבים.

על מוסר, ציונות וקומוניזם

שאול פז ציטט בספרו "פנינו אל השמש העולה" את דברי החרטה של המשורר חיים גורי לאחר שיחתו עם צביה לובטקין על ערש דוויה. גורי שאל אותה על "הרומן שלנו עם הקומוניזם", ולובטקין השיבה לו כראוי: "זה היה טראגי, לא גרוטסקי… אנחנו רצינו להיות חלק מהאנושות שמשנה את העולם, חלק מהמיליונים". נראה שענברי, בדומה לפז, כלל לא הצליח לרדת לסוף דעתה  של לובטקין. לאורך הספר הוא אינו מצליח להסביר לקורא מדוע בעיניו הייתה הציונות של בן גוריון וכצנלסון מוסרית וראויה יותר מהקומוניזם  של יערי וסנה?

בפרפרזה לשייקספיר, יאמר ענברי: "אף על פי כן בן גוריון איש כבוד הוא כמובן".  בדיעבד, וכחוכמה לאחר מעשה, ניתן לראות שהניסיון של מאיר יערי וחבריו לממש את החזון הסוציאליסטי היה כרוניקה של מוות ידוע מראש.

 זה ההיגיון המרכיב את השתלשלות האירועים באפוס הציוני. ההיסטוריה גברה על כוונותיהם הטובות של מנהיגי הציונות הסוציאליסטית, ובסופו של דבר חרצה את גורלם כגיבורים טרגיים. אף על פי כן, היה כאמור היסוד הטרגי הן מעלתם והן ייחודם של יערי וחבריו. זאת לעומת בן גוריון והיתר, שפעלו  למען הקמת מדינה יהודית  בפלסטין  על  אפם

ועל חמתם של בני העם היושב בה.

עלילת ספרו של ענברי מתרחשת בשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים של המאה ה-20. בתקופה הרת גורל בה התרחשה מלחמת העולם השנייה  והוקמה המדינה. שנים אלה היו "ירח הדבש" ביחסי "היישוב" עם ברה"מ. לפיכך, חשוב היה להדגיש כי בנסיבות היסטוריות אלה הפכו טבנקין והקיבוץ המאוחד את עורם והחלו לסגוד לקומוניזם הנבנה בברה"מ. יחד עם פועלי ציון שמאל והשומר הצעיר הקימו את מפ"ם. עד הפילוג ב-1944, היה טבנקין חברם ובעל בריתם של בן גוריון  וכצנלסון (לדבריה של אניטה שפירא, "השנאה לברה"מ הייתה כאש בעצמותיו") בהנהגת אחדות העבודה ומפא"י. בסוף ימיו, ולאחר מלחמת 67', הפך פשיסט ותמך בהמשך כיבוש השטחים הפלסטיניים.

ענברי מתאר את המאבק בין טבנקין לבין לביא בעין חרוד  לא רק כמאבק אישי, אלא כמאבק עקרוני סביב משמעות המושג קיבוץ. לדברי ההיסטוריון אלקנה מרגלית, הניגוד העיקרי בשורות ההנהגה הציונית היה בין טבנקין וחבריו בעין חרוד לבין המרכז  של גדוד העבודה שישב בתל יוסף. לדעת רוב חברי הגדוד, אנשי העלייה השלישית, נתפס האידיאל הקומוניטרי כ'צורת חיים' וכ'ערך אנושי'. ואילו המיעוט הוותיק, אנשי העלייה השנייה, דגל ב'תפיסה המשקית', היינו בניין המשק. הניגוד האמור בא לידי ביטוי בהחלטות מועצת הגדוד מספטמבר 1926, לפיהן "הגדוד הגיע לידי הכרה שהגשמת המטרה הסוציאלית היסודית של הגדוד – יצירת החברה הקומוניסטית בארץ" תהיה באמצעות "המהפכה הסוציאלית" ולא באמצעות "הציונות החלוצית הקונסטרוקטיביסטית".

עקב הוויכוח, החריפו היחסים  בין  הגדוד לבין בן-גוריון וכצנלסון, מנהיגי אחדות העבודה וההסתדרות. בן-גוריון וכצנלסון תמכו מלכתחילה בעמדתם "המשקית" של חברי קיבוץ עין-חרוד נגד מרכז הגדוד, ועודדו עזיבת חברים מקיבוץ עין-חרוד.

מחלוקת על החלוקה

 ענברי מדקלם את המנטרה הזכורה לי עוד מימי ילדותי:  "צבאות ערב פלשו אל המדינה למחרת הקמתה". הוא אינו פורס את ההקשר ההיסטורי והגיאופוליטי ערב המלחמה, אלא עוסק רק בזהותם הקיבוצניקית של מפקדי הפלמ"ח. אך עבור הקורא הישראלי, העניין החשוב הוא המחלוקת הפנימית בהנהגת הציונות באשר לגורל הארץ, שהתעוררה בשבועות שקדמו ליציאת הבריטים מהארץ ולפרוץ המלחמה.

המחלוקת הגורלית ניטשה בין שתי קבוצות: בין כמה ממנהיגי מפא"י – ויצמן, גולדמן ושרת יחד עם מנהיגי מפ"ם ציזלינג ובן טוב, לבין בן גוריון ובגין. הקבוצה הראשונה תמכה בהצעה לדחות את הכרזת המדינה כדי להגיע להסכם עם המנהיגות הערבית בנוגע ליישום תוכנית החלוקה. השנייה התנגדה לחלוקה ולכל דחייה של ההכרזה.

בזיכרונותיו מדגיש בן גוריון פעמים רבות, כי ידע שתפרוץ מלחמה עוד ב-1946. לעומתו, ויצמן פנה במכתב לנשיא ארה"ב ב-9 לאפריל 1948, בו הדגיש כי ארץ ישראל מאוכלסת בשני עמים בעלי אינטרס כלכלי משותף, ולכן קיימת חשיבות מיוחדת לאחדות הכלכלית בינם. כמו כן, לדבריו של מרדכי בנטוב נציג השומר הצעיר, התקיימה בצמרת מפא"י הסכמה בנוגע להצעת החלוקה. הנה כי כן, העניין הוא לא אם וכיצד "בן גוריון פירק את הצבא של טבנקין",  אלא הכרזתו  של בן גוריון על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948 בידיעה ברורה שתוביל לסכסוך דמים. בלשונו של ג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקאי: "הכינו את עצמכם למלחמה בת מאה שנים".

יצחק טבנקין ויגאל אלון, מראשי מפלגת העבודה (צילום: בית יגאל אלון)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן