אני דניאל בלייק של הבמאי הסוציאליסטי קן לואץ’ זכה בפרס דקל הזהב ב-22 במאי 2016

ב-22 במאי 2016 הבמאי הסוציאליסטי הבריטי קן לואץ’ זכה בפרס הגדול (“דקל הזהב”) בפסטיבל קאן היוקרתי עבור סרטו “אני, דניאל בלייק”. הסרט הוא כתב אישום חריף נגד מערכת הרווחה הבריטית של העידן הניאו-ליברלי, שאינה נגישה לפונים, אינה מסייעת לאנשים הנזקקים לשירותיה ברגעי משבר היא אף מדרדרת אותם לחיי חרפה בהתנשאות ובאטימות. כל זאת, במסגרת מדיניות “המדינה הקטנה”, קרי: המדינה מעניקה פחות שירותים לאזרחיה ובייחוד לבני מעמד העובדים כדי להיטיב עם עשיריה.

במרכז היצירה הנגר דניאל בלייק, אלמן בן 59, המתגורר בניוקאסל מוכת האבטלה, שלקה בהתקף לב ולראשונה בחייו נדרש לקצבה משירותי הרווחה. דניאל (בגילומו של דייב ג’ונס) משתוקק לחזור לעבודה אך הרופאה המטפלת בו מתנגדת לכך בשל מצבו הבריאותי. במבחן הערכה לזכאות הבטחת הכנסה שהוא נדרש לעבור מול נציגה שאינה רופאה, אחות או עובדת סוציאלית, נמצא שהוא אינו זכאי לקצבה ושמצבו הבריאותי כשיר.

הוא מערער וכדי לא להיפגע מהסנקציות שמטילים הפקידים הדורשים ממנו לחפש עבודה, הוא נאלץ לעבור קורס בכתיבת קורות חיים ולחפש עבודה למראית עין. בלייק נתקל שוב ושוב באטימות הפקידים המתוכנתים להשיב כרובוטים ולא להקשיב, באי-ההיגיון של מערכת הרווחה ובעיקר חוסר הנגישות של המערכות המתוקשבות עבור אזרחים, לרוב מבוגרים, שמעולם קודם לכן לא השתמש במחשב.

בראיונות לעיתונות סיפר לואץ’ על התחקיר שביצע לסרט, במסגרתו שוחח עם מובטלים ופקידים שעבדו בלשכות התעסוקה וברשויות הרווחה. לואץ’ מחה בראיון כנגד הסנקציות השרירותיות שמטילים הפקידים על הנזקקים לקצבאות, על היחס המזלזל, המשפיל והאטום שזוכים לו הנזקקים לשירותי הרווחה ובעיקר התייחס למורא, לפחד, לחרדה שמלווה את הנזקקים לשירותי הרווחה מהפקידים ומרשויות הרווחה שנועדו לסייע להם בעת מצוקה