במבט ראשון נדמה כי המחלוקת סביב הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת נסובה על שאלה אחת: איך מפילים את ממשלת נתניהו? אך שאלה זו כבר התיישנה. למעשה, היא הוכרעה מזמן. לפיד רוצה להפיל את נתניהו. גם גולן. גם איזנקוט. גם ליברמן. אפילו נפתלי בנט רוצה להפיל אותו זה זמן רב. לכן, הפיכת הפלתו של נתניהו למדד היחיד שלפיו בוחנים הכרעות פוליטיות מסתירה את השאלה החשובה יותר:
הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף אתמול אינו ניצחון לאף אחד מהצדדים, אלא הסכם המבטא תיקו אסטרטגי. ניתוח אירועי החודש האחרון מוביל למסקנה ברורה: העימות בין איראן לארה"ב ובנות בריתה התכנס לאיזון כוחות מתמשך. אף צד אינו מסוגל לכפות הכרעה. מאזן ההרתעה עובד. הלחימה נותרה בגבולות קונבנציונליים. וכאן טמון הפרדוקס: דווקא הא-סימטריה בכוח מאפשרת לאיראן לכפות שוויון. כל עוד המשטר בטהראן שורד, הוא מאיים על מצרי
עיסאם מח'ול, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 73, היה מנהיג חשוב בדברי ימיה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הגותו לגבי השאלה הלאומית של האוכלוסייה הערבית בישראל היא אחד הניסוחים המגובשים והבהירים ביותר של עמדות המפלגה בנושא. מח'ול ניסח עמדה פוליטית שאינה מהססת להתעמת עם שני זרמים, שלכאורה ניצבים זה נגד זה אך בפועל משלימים זה את זה: הממסד הציוני על מנגנוניו והלאומיות הבורגנית הערבית על אשליותיה.
על רקע הדיון המתחדש סביב חנינה לראש הממשלה, חובה להזכיר אמת בסיסית: גם חנינה – אפילו אם תוענק – אינה יכולה להלבין פשעים שנעשו לאורך שנים, בישראל ובפלסטין, אשר גבו מחיר כבד בחיי אדם ופגיעה מתמשכת בשני העמים החיים בארץ. חנינה היא כלי משפטי טכני; אין בכוחה להעניק לגיטימציה מוסרית או דמוקרטית לשלטון שבנוי על אלימות, כרסום מוסדות המדינה ודחיקת גבולות החוק. יתר על כן,
נשיאותו של דונלד טראמפ צפויה לעצב מחדש את מדיניות ארצות-הברית כלפי איראן. במהלך כהונתו הראשונה נקט טראמפ גישה נוקשה כלפי איראן, כולל פרישה של ארצות- הברית מהסכם הגרעין שנתחם ב-2015 – צעד אותו תירץ כהכרחי להתמודדות עם שאיפותיה הגרעיניות. בהמשך הטיל הממשל על איראן סנקציות כלכליות חמורות, שפגעו במגזרים מרכזיים בכלכלתה ותרמו לבידודה הבינלאומי. במהלך מסע הבחירות האחרון שלו הבטיח טראמפ להמשיך ולהפעיל לחץ על
האם נכון לקדם חקיקה שתמנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה? אני סבור שכן. אין ספק כי חקיקה מסוג זה היא דמוקרטית ומוצדקת. כמו כן, היא צפויה לסיים סופית את הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו. עם זאת, יש לשים לב שאישור חוק זה והוצאתו של נתניהו אל מחוץ למשוואה עלולים לסיים את השסע בשורות הימין הציוני-הרביזיוניסטי: בין הליכוד מצד אחד, לבין תקווה חדשה, ישראל ביתנו, ימינה וחוסן
בכנסת מיוצגות כיום מפלגות אידיאולוגיות מזרמים שונים, המציעות פתרונות שונים לבעיות החברה והמדינה בישראל. ניתוח של יחס הכוחות במערכת הפוליטית מאפשר להבין את האפשרות של מפלגות אלה להרכיב קואליציות, אך לא בהכרח את יכולתן למשול בפועל. במצב השורר כיום בישראל, לקראת הבחירות לכנסת ה־24, השיקולים לפיהם ימליצו רשימות לנשיא על המועמד להרכבת הממשלה נגזרים לא מוויכוחים אידיאולוגיים מעמיקים אלא ממניע שטחי. הגיעו הדברים עד כדי
לפי הסקרים, גוש המתנגדים לנתניהו (בלי הרשימה המשותפת) ימנה 56 עד 58 מנדטים. למרות הגיוון האידיאולוגי של גוש זה, שנע מימין מתנחלי ועד שמאל חברתי הדוגל בסיום הכיבוש, נראה שאף לא אחד ממרכיביו לא יפסול את הצטרפות רע"מ לשורותיו. בדבריו – "איני בכיס של השמאל ולא בכיס של הימין" – יצר לעצמו יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס לגיטימציה להצטרף לגוש הליכוד, אך באותה מידה גם
