היום שאחרי הפלת נתניהו: המחלוקת מאחורי הקמת הרשימה המשותפת

במבט ראשון נדמה כי המחלוקת סביב הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת נסובה על שאלה אחת: איך מפילים את ממשלת נתניהו? אך שאלה זו כבר התיישנה. למעשה, היא הוכרעה מזמן. לפיד רוצה להפיל את נתניהו. גם גולן. גם איזנקוט. גם ליברמן. אפילו נפתלי בנט רוצה להפיל אותו זה זמן רב.

לכן, הפיכת הפלתו של נתניהו למדד היחיד שלפיו בוחנים הכרעות פוליטיות מסתירה את השאלה החשובה יותר: מה יבוא אחריו? איזה פרויקט פוליטי יקום על חורבות ממשלת נתניהו, ולטובת איזה מאזן כוחות יפעל המחנה הדמוקרטי הערבי-יהודי? כאן בדיוק מתחילה המחלוקת.

ברקע הדברים עומדת הודעת רע״ם האחרונה, שבה הציגה את עמדתה ביחס למגעים להקמת הרשימה המשותפת מחדש, ודרשה מחד״ש להצהיר מראש על תמיכתה בכל ממשלה שתחליף את מחנה נתניהו, ללא תנאים מוקדמים, משום שהפלת נתניהו היא, לשיטתה, הדבר הדחוף והחשוב ביותר.

זהו ההבדל המהותי: בין מי שרואה בפוליטיקה את אמנות הענקת המנדט לחלופה לנתניהו — חלופה בוטה פחות, ואולי מתוחכמת יותר – לבין מי שרואה בפוליטיקה את אמנות תרגום הכוח לתנאים, לעמדות ולגבולות מול הימין הערמומי.

העשורים האחרונים הוכיחו כי ההשפעה הערבית אינה מתחילה ואינה מסתיימת בכניסה לממשלה. בשנת 1992 מילאו חד״ש ומד״ע תפקיד מכריע בפתיחת חלון פוליטי שהוליד השפעה מדינית שלא הייתה אפשרית בלעדיהן, בלי לנרמל את המלכת הימין המתנחלי על ראשות הממשלה.

בשנת 2005 הצליח מוחמד ברכה להשפיע באחת מן השעות הפרלמנטריות המתוחות ביותר, באמצעות הצבעה מכרעת בוועדת הכספים על חוק פינוי-פיצוי, הוא חוק יישום תוכנית ההתנתקות. החוק אושר בוועדה על חודו של קול – 10 תומכים מול 9 מתנגדים – בזכות תמיכתו של ברכה. אלמלא הצבעתו, לא היה מושג הרוב הדרוש להעלאת החוק לקריאה שנייה ושלישית.

גם בתיקון קמיניץ התברר כי כוח פרלמנטרי יכול לכפות נסיגה על הימין מחוץ לממשלה. גם תוכנית 922, שקודמה בתקופת הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה, לא הייתה מותנית בכניסה לקואליציה ממשלתית המנרמלת שותפות עם הימין המתנחלי.

לכן, צמצום מושג ההשפעה לניסיון אחד בלבד מצמצם את הבנת הפוליטיקה. השאלה אינה אם הערבים השפיעו או לא, אלא כיצד השפיעו, מה היה המחיר, ומה היו גבולות ההשפעה. נחזור לרגע לניסיון של 2021: הקמת ממשלת בנט-לפיד, שנשענה על תמיכת רע״ם והוצגה על ידה כהוכחה לכך שכניסה למשחק הקואליציוני הישיר יכולה להניב הישגים לחברה הערבית.

האם הניסיון הזה חיזק את היכולת הקולקטיבית של הערבים ושל הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, או פירק אותה? האם הוא הגדיל את המשקל הפוליטי הערבי כצעד ליצירת שותפות ערבית-יהודית אמיתית, או העביר את מרכז הכובד מן הפעולה הקולקטיבית אל המשא ומתן הפרטני? האם הוא הפך את ההתעלמות מן הערבים ליקרה יותר, או דווקא הקל על עקיפתם?

אלה אינן שאלות מוסריות. אלה שאלות אסטרטגיות. פוליטיקה אינה נמדדת רק במה שנדמה שהושג ברגע נתון, אלא גם בתשתית שהיא מותירה ליום שאחרי.

רע״ם נוקטת כיום קו שלפיו אם אנו רוצים להפיל את נתניהו, עלינו להיות מוכנים להמליך כל ממשלה שתאושר בידי מפלגות האופוזיציה הציוניות. כלומר, ליברמן, בנט, איזנקוט, לפיד וגולן יסכימו ביניהם על חלוקת התיקים הריבוניים, על המשך הכיבוש, על הרחבת ההתנחלויות, על הפקעת אדמות בנגב, ועל ההכרעות הביטחוניות והריבוניות הגדולות – ואילו הכוחות הערביים יעניקו להם שטר הכשר.

ובתמורה למה? לכמה עניינים מובנים מאליהם, שהממשלה מחויבת להם ממילא, גם בלי עסקה וגם בעל כורחה, מול העולם החופשי כולו: תקציבי פיתוח, תוכנית למאבק בפשיעה וחיזוק הביטחון האישי. אלה דברים שהרשימה המשותפת הראשונה כבר השיגה, בין היתר בימי ביקוריו של ד״ר יוסף ג׳בארין באיחוד האירופי, בפגישות עם שגרירים ובהצגת הסוגיה הפנימית בזירות בינלאומיות כדי להעלות את מחיר ההתעלמות ממנה.

אבל הנקודה המכרעת היא זו: אם אנחנו בחד״ש ובתע״ל רוצים להפיל את נתניהו, וכמונו כל מפלגות האופוזיציה – מדוע הופכת הדרישה הזאת לסעיף שבו האופוזיציה עושה לנו טובה? אם איזנקוט רואה צורך להחליף את הממשלה הנוכחית, זה מבורך. אנו מסכימים איתו על הצורך הבוער. אבל מה הקשר בין זה לבין מתן לגיטימציה מראש, בלי להצמיד לה תנאים קשיחים?

פוליטיקה אינה מתנה. המלצה אינה מענק. תמיכה אינה התחייבות מוסרית ואינה חובה אוטומטית של צד אחד כלפי משנהו. ההמלצה והתמיכה הן הזדמנות לכפות סדר יום; תמיכה מתמשכת ללא תנאים עלולה להפוך לבלם בפני ביקורת ונשיאה באחריות לאחר הקמת הממשלה.

מי שמבקש המלצה ותמיכה – עליו לשלם את מחירן הפוליטי. היגיון ההמלצה והתמיכה המוקדמת, כפי שמציגה אותו רע״ם, מניח מראש יחסים בלתי שוויוניים. הגישה הזאת נובעת מאחת משתיים: או מקוצר ראות פוליטי, או מהשלמה מראש עם יחסי כוח משפילים.

האם בנט יסכים שאיימן עודה יהיה ראש ממשלה? האם ליברמן יסכים שאחמד טיבי יהיה שר החוץ? האם לפיד יסכים שאני אהיה שר המשפטים או שר הביטחון? הרי אני כשיר לכך לאין שיעור יותר מאותו בנט הצעקן. וממשלה בראשות איימן בוודאי תביא ביטחון, תסיים את הכיבוש, והארץ תשגשג תחתיה. זה יהיה כבוד עבורם שטיבי ייצג אותם בפני העולם.

אבל הסירוב שלהם הוא סירוב פוליטי־ריבוני. הוא נובע מהסתגרות בתוך המשוואה הציונית הצרה. אמור לי, מנסור עבאס: האם מישהו מהם יסכים שההנהגה הפוליטית והתיקים הריבוניים יעברו לידי חד״ש? כמובן שלא. אם כך, מדוע דורשים מן הערבים לבדם להכריז מראש על נכונותם להעניק לגיטימציה להנהגה שאינה מכירה מלכתחילה בעיקרון השוויון?

הפתרון אינו הסתגרות. הוא אינו סירוב לשותפויות ואינו הסתפקות בסיסמאות. להפך: הפתרון הוא בניית שותפות. אבל תמיכה ללא תנאים אינה שותפות. היא השתטחות. לכן, מנסור עבאס, שותפות אמיתית מתחילה בכך שאתה יודע מה אתה רוצה לפני שאתה קובע עם מי תשב. היא הופכת את התמיכה הערבית לתוצאה של הסכם פוליטי ברור, ולא לתנאי מוקדם לעצם הדיון בו.

מכאן אנו אומרים בבירור, כפי שאמרנו תמיד: כן להפלת ממשלת נתניהו, בן גביר וסמוטריץ׳. כן לתיאום עם כוחות יהודיים באופוזיציה. כן לחיפוש אחר רוב חלופי. אבל לא לראשות ממשלה של הימין המתנחלי הנשענת על מנדט ערבי מוקדם. לא לתמיכה חינם. ולא להפיכת הקול הערבי לגשר שעליו יעברו אחרים אל השלטון, רק כדי שבאמצעותו יסדר הימין מחדש את קלפיו.

הבעיה אינה שכמה מן הכוחות הערביים אינם יודעים מה הם רוצים. אנחנו יודעים. הבעיה היא שכמה מן הכוחות החלו לדבר כאילו החזקת תשובה מוכנה חשובה יותר מהצגת השאלה הנכונה. והשאלה הנכונה כיום אינה ״איך מפילים את נתניהו?״ – הרי הוא ייפול. אלא: איך מונעים מהפלתו להפוך לשחזור של אותה מערכת, בפנים חדשות? זו השאלה שממנה צריכה להתחיל כל רשימה משותפת אמיתית. וזו גם השאלה שתקבע אם האחדות הבאה תבנה כוח ערבי-יהודי דמוקרטי גדול יותר, או תחזור שוב על אותו המעגל עצמו.