תיקו אסטרטגי, ריק פוליטי: מדוע הפסקת האש אינה ניצחון

הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף אתמול אינו ניצחון לאף אחד מהצדדים, אלא הסכם המבטא תיקו אסטרטגי. ניתוח אירועי החודש האחרון מוביל למסקנה ברורה: העימות בין איראן לארה"ב ובנות בריתה התכנס לאיזון כוחות מתמשך. אף צד אינו מסוגל לכפות הכרעה.

מאזן ההרתעה עובד. הלחימה נותרה בגבולות קונבנציונליים. וכאן טמון הפרדוקס: דווקא הא-סימטריה בכוח מאפשרת לאיראן לכפות שוויון. כל עוד המשטר בטהראן שורד, הוא מאיים על מצרי הורמוז, משבש את שוק האנרגיה, ומחזיק את הכלכלה העולמית במתח מתמיד. גם מבחינתו זה אינו ניצחון ברור, אלא ניהול סיכונים מתמשך.

"הניצחון המוחלט", עבור ממשל טראמפ והימין הישראלי, מחייב שינוי משטר בטהראן. תרחיש כזה אינו נראה באופק. גם שאר מטרות המלחמה לא הושגו: תוכנית הגרעין לא חוסלה ואיום הטילים נותר בעינו. מנגד, החברה האזרחית בישראל שילמה מחיר כבד: עשרות הרוגים ואלפי פצועים, שגרת חיים משובשת, פגיעה כלכלית עמוקה, והחרפת מתחים אזוריים.

נפוליאון בונפרטה היטב לבטא את שיכרון הכוח המאפיין מעצמות צבאיות. ערב קרב אוסטרליץ הוא נשאל לאיזה צד ייטה האל את חסדו. "לצד מי שמחזיק בתותחים הגדולים יותר", השיב. הוא צדק טקטית – אך כשל היסטורית. תותחים מכריעים קרבות, אך אינם מביאים ניצחון מדיני. כשמדינות אירופה התאחדו נגדו בעקבות הנסיגה מרוסיה, התותחים כבר לא הספיקו.

בשנת 2026, התותחים הגדולים מצויים בידי ישראל וארה"ב. צה"ל מחסל מנהיגים וגנרלים ומחריב תשתיות. אך אין לו תשובה לשאלה החשובה באמת: לא כיצד מנצחים קרב – אלא איך מגיעים לפתרון יציב. הבעיה  אינה צבאית אלא פוליטית.

בישראל שוררת הגמוניה ימנית גורפת. היא סוחפת כל קול המנסה להציע חלופה. האופוזיציה הליברלית, שמתיימרת להציג אלטרנטיבה לממשלת נתניהו, התפרקה מזהותה. בשבועות האחרונים נשמעו הצהרות אחידות: יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה, הודיע כי "בביטחון ישראל אין אופוזיציה וקואליציה". בני גנץ העניק "גיבוי מלא". יאיר גולן בירך על "נחישות". שלוש מפלגות, אפס חלופות. זו אינה טקטיקה – זו היטמעות.

כפי שכתבו פרופ' אדם שנער ופרופ' מרדכי קרמניצר בספרם "שקט יורים? חופש הביטוי במלחמה", אימוץ הרטוריקה המלחמתית על ידי נבחרי ציבור אינו מאחד, אלא משתק. הוא מכשיר את דיכוי הביקורת, ומצמצם את המרחב הדמוקרטי דווקא ברגעים שבהם הוא נדרש ביותר. התוצאה היא ריק פוליטי. לא רק שאין תוכנית מדינית ל"יום שאחרי" – עצם השאלה נאסרת. מי שמעלה אותה נתפס כחתרן.

בעולם, לעומת זאת, הוויכוח קיים. ארה"ב, כמו ישראל, מפעילה כוח ללא אסטרטגיה ברורה לסיום. אך בניגוד למצב בישראל, בארה"ב נשמעת ביקורת ציבורית חריפה על המתקפה על איראן. אירופה מציעה דיפלומטיה – אך חסרה כוח לכאורה. סין מקדמת מודל יציבות אינטרסנטי, המבוסס על מסחר והימנעות מהסלמה. ובישראל – דממה.

בתוך החלל הזה פועל בנימין נתניהו. מנהיג ללא בלמים, הפועל בתוך מערכת ללא אופוזיציה אפקטיבית. הצורך לשקם את מעמדו לאחר אסון ה-7 באוקטובר מתלכד עם היעדר אלטרנטיבה – ומאיץ את קבלת ההחלטות המסוכנת. ההיסטוריה מזהירה מפני דפוס כזה, של מנהיגים שניסו להציל את שמם דרך הרפתקאות צבאיות. מבריחתו של נפוליאון בונפרטה מן האי אלבה ועד מלחמת עיראק בהובלת ג׳ורג׳ בוש הבן – ההיסטוריה מלאה במנהיגים שביקשו לשקם את מעמדם דרך מהלכים דרמטיים והובילו את מדינותיהם לכישלונות ואף  למשברים עמוקים. אך בישראל של 2026, אין כוח פוליטי חזק דיו המסוגל לומר "לא".

ובכל זאת, ישנם קולות אמיצים השואלים: "כיצד מפסיקים להילחם ומתחילים לחיות בשלום?". מחוץ למרכז המפה הפוליטית,  איימן עודה, אחמד טיבי, עופר כסיף, עאידה תומא-סלימאן ואחרים מציעים קול אחר – לא מתוך נאיביות, אלא מתוך ראייה ארוכת-טווח והבנה אסטרטגית. רק מי שאינו שבוי בלוגיקה של המלחמה מסוגל לדמיין את סופה. אם קולות אלה לא יתחזקו וימלאו מקום מרכזי במערכת הפוליטית, נשאר במצב של תיקו אסטרטגי בחוץ וריק פוליטי בפנים – וזהו השילוב המסוכן מכולם.

נפוליאון צדק: תותחים מכריעים קרבות. אך הם אינם בונים עתיד. המלחמה נמשכת לא רק בגלל אויבים מבחוץ, אלא משום שבישראל קרס המנגנון שאמור היה לייצר חלופה. מי שימשיך לדבר בשפת המלחמה, ינצח אולי בקרב נוסף. אך רק מי שיעז להיפרד ממנה – יוכל להביא ניצחון.