לאחר כיבוש השטחים במלחמת 1967, פעלה ממשלת העבודה לסיפוח שטחים לישראל. לשם כך הוקמו התנחלויות זו אחר זו. אלא שההתנחלויות עצמן חיזקו את מחויבותן של כל ממשלות ישראל למדיניות הסיפוח. הגענו לכך שכלכלת ישראל, ביטחון ישראל, מדיניות החוץ של ישראל ומדיניות הרווחה של ישראל גויסו למפעל ההתנחלויות והסיפוח. הסכמי אוסלו (1993, 1995) יצרו אשליה של שינוי לעבר מדיניות של שלום. בפועל הם יצרו שלב חדש
המשיחיים יודעים מה רצונו של אלוהים. הם חלוקים בעניין כל-יכולתו. במאה החמישית לפני הספירה שכנע אחד מהם, משה מכרתים, את תומכיו לקפוץ לים באמונה שמשם יובילם אלוהים חזרה לארץ המובטחת. המשיחיים ברובם מתייחסים לאלוהים הכל-יכול כאל חסר-יכולת הזקוק לשירותם בדרגה כזאת או אחרת. בהיסטוריה היהודית הם מכונים משיחי שקר. הרי כולם כשלו במשימתם העליונה: לגרום לאלוהים להחזיר את עמו ל"ארץ המובטחת". הציונות, לעומתם, השאירה את
העובדות קשות: ממדי המוות, החורבן והפליטות, מראים שהחמאס כשל בהגנה על האוכלוסייה של רצועת עזה ולכן הפסיד במלחמה. סירובה של ממשלת ישראל לפנות לדרך השלום והעדפתה להמשיך במלחמה, בידיעה שבכך היא מפקירה את החטופים, מראים שאותה מדיניות שהעדיפה לחזק את החמאס, סרבן השלום, ולהחליש את הרשות הפלסטינית, המבקשת בעקביות להיכנס לתהליך שלום –ממשיכה להיות העדיפה על ממשלת ישראל הימנית. לא סתם העדיפה ממשלת נתניהו את
אחד השיעורים החשובים שלי ממה שקרה לאחר הסכמי אוסלו היה: לעולם לא להסתמך על הצהרות המנהיגים ותמיד לבדוק מה הם עושים בשטח. העשייה היא המדיניות. מה שקרה אז בשטח לא העיד על כוונות שלום אמתיות. כפעיל שטח ראיתי פעילות להעמקת הכיבוש בחסות האמונה שפנינו לדרך השלום. הרג מנהיגי החמאס וחיסול כוחו הצבאי והשלטוני מוגדרים כמטרות המלחמה. בשטח נחשפת מדיניות של טרנספר. החורבן שצה"ל זורע וגירוש
עם פרסום הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה משנת 1993, בה אושר הסכם אוסלו, נחשפו ולו חלק מעמדותיה של הצמרת הפוליטית והביטחונית הישראלית ושיקוליה. יצוין שחלק מהפרוטוקולים בארכיון המדינה עדיין מצונזרים ולכן יתכן כי התמונה היא חלקית בלבד. בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה דאז, יצחק רבין "תהיינה בעיות קשות, ואני מוכרח לומר כי בכל אוטונומיה הן יהיו קשות מהמצב כיום." החשיבות של דברי רבין היא בכך שלעולם
