חשבון הנפש של הישראלים: המשך המלחמה וההרג או שלום עם פלסטינים

העובדות קשות: ממדי המוות, החורבן והפליטות, מראים שהחמאס כשל בהגנה על האוכלוסייה של רצועת עזה ולכן הפסיד במלחמה. סירובה של ממשלת ישראל לפנות לדרך השלום והעדפתה להמשיך במלחמה, בידיעה שבכך היא מפקירה את החטופים, מראים שאותה מדיניות שהעדיפה לחזק את החמאס, סרבן השלום, ולהחליש את הרשות הפלסטינית, המבקשת בעקביות להיכנס לתהליך שלום –ממשיכה להיות העדיפה על ממשלת ישראל הימנית.

לא סתם העדיפה ממשלת נתניהו את החמאס על הרשות הפלסטינית. היא הרי חולקת תפיסה זהה לזו של החמאס: הארץ כולה שלנו ולכן לא מתפשרים. אלה הטוענים שאם נפסיק את המלחמה עכשיו יוכל החמאס להכריז על ניצחון, אינם מבינים את המשמעות של עובדות בשטח המכתיבות מי ניצח ומי הפסיד.

עבור המתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר, שהוצגה כרגע של גאווה לאומית לעם הפלסטיני, משלמים תושבי הרצועה  את אחד המחירים הכי כבדים שאי-פעם שילמו עקב מלחמה בישראל. במקביל, אין הערכה רבה לדרכה של הרשות הפלסטינית, בעיקר משום שאינה מצליחה לממש את היעד של כינון המדינה העצמאית המיוחלת בצידה של ישראל. אני מניח, כי כאשר יגיע זמן חשבון הנפש, בכל זאת יעדיפו הפלסטינים ברובם את דרכה של הרשות על דרכו של החמאס.

אך עם כל העניין בנעשה אצלם, חיוני לשאול מה עם חשבון הנפש שלנו, הישראלים? הנהגת המדינה הנוכחית ממשיכה באותה מדיניות בדיוק שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר. זה מסע נקם מטורף בעזתים, שלטענת הקברניטים משתלב בהרתעה ההכרחית להמשך מדיניות הכוח. שוב משננים את האמירה: "מה שלא הולך בכוח – ילך ביותר כוח". זו מדיניות המנציחה את סבבי המלחמה, המעדיפה את המשך הכיבוש על השלום, והמבססת את קיומה של ישראל רק על יתרון כוחה הצבאי מול אויביה.

זו מדיניות המבוססת על תמיכת ארה"ב בראשות ביידן. ארה"ב אינה מפעילה על ישראל לחץ אפקטיבי להפסקת מדיניות ההרג ההמוני והמשך הכיבוש. הממסד הישראלי נסמך על אספקת נשק כמעט בלתי מוגבלת מהדוד סאם. כך מובטח היתרון הצבאי של ישראל בהגנתה על האינטרסים האמריקאיים באזור. מדיניות זו יוצרת תלות מוחלטת בארה"ב. אמנם עד עתה הכתיבו האינטרסים של ארה"ב לישראל להימנע ממלחמה רב-זירתית מול חמאס, חיזבאללה ואיראן. אך הרי גם לו ישראל הייתה מנצחת במלחמה כזו, ממדי ההרג וההרס בישראל ושכנותיה היו בלתי נתפסים!

נניח לרגע שכל המטרות המוצהרות: חיסול יכולתו הצבאית והשלטונית של חמאס וחיסול מנהיגיו – יושגו, הרי סרבנות השלום של ישראל תדחוף את הפלסטינים שוב לדרכו של החמאס, גם אם תחת שם אחר או הנהגה אחרת. הסכמי השלום עם מצרים (1979) ועם ירדן (1994) ויוזמת השלום של הליגה הערבית (2002), מוכיחים שקיימת אופציה אחרת. במקום שישראל תהיה המקום המסוכן ביותר לקיומם של יהודים, היא יכולה להיות המקום הבטוח ביותר לכל הישראלים. מחשבון נפש זה אנו רחוקים מאוד.

עמוס גבירץ

עוד בנושא: